הופ הופ וזה
(10/12/2008)

בדרך לשם חלמתי שרם אורן מתקשר אלי. הנייד צלצל בדיוק כשנסעתי באוטובוס רועש במיוחד וככל שניסיתי לא הצלחתי לשמוע מה הוא מנסה לומר לי. הוא רצה לדבר על הספר שלי, ואני צעקתי לו בחזרה שאני לא שומעת כלום, אבל תיכף אני ארד מהאוטובוס ואם הוא רק יואיל לחכות כמה רגעים נוכל לדבר בשקט. בין לבין ניסיתי לסמן לנהג שיעצור ויוריד אותי. צלצלתי בפעמון, נופפתי בידיים, שום דבר. האוטובוס המשיך לנסוע ולהרעיש. "סבלנות", צרחתי לרם אורן והתעוררתי לגלות שלא משנה כמה סבלנות הוא היה מגלה, הרעש לא היה נפסק. ככה זה במטוס. מרעיש.

לילה לפני שחזרנו משם חלמתי שאני כותבת פוסט שהכותרת שלו היא "מתנה בשבילכם". במקום פוסט יומולדת סטנדרטי הגיתי מתוך שינה רעיון לשמח אתכם. אולי חשבתי להביא לכם שוקולד, מי יודע. הנייד צלצל לפני שהספקתי לשמר את הרעיון. לא, זה לא היה רם אורן, אלא השעון המעורר. בהיעדר ראיה חותכת שהשוקולד נועד בשבילכם פשוט חיסלתי אותו. סורי.

ובין חלום לחלום - מציאות עוצרת נשימה. הרבה יותר טובה ממחשבות על רם אורן ואפילו על שוקולד.

חזרה לשיגרה.

יום רביעי. ארבעים ושתיים. יום הולדת רביעי שאני חוגגת כאן, בישרא. ואני מספר המזל שלי הוא בכלל שלוש. פלא שאני מבואסת קלות?

שמור   בטל

בקטגוריות: הופ הופ טרללה
84 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

הנה זה מתחיל
(11/12/2007)

ליום הולדת ארבעים ואחת קיבלתי פנים נפולים. זה לא שכוח המשיכה יכל עלי באחת, אני מניחה שבשנים האחרונות הוא מושך בי טיפין טיפין, נאחז בכל פעם בחלק גוף אחר, אבל עד לתמונה ששצ"ה צילמה, לא הייתי מודעת לזה. "תראה איזה צורה משונה יש לסנטר שלי", אמרתי לבנזוג והוא, שכנראה היה עייף מדי או רעב מדי או משהו מדי אחר, שאחרת היה חושב פעמיים לפני שהוא מתבטא בצורה כה הרת גורל, ענה שזה לא היה ככה תמיד. "הפנים שלך מתחילות ליפול", הוא אמר ובבת אחת הרגשתי את משקל השנים.

 

"למה את עצובה?" שואלת אותי הגדולה. היא עומדת מאחורי בזמן שאני כותבת. עצובה? "כתבת שהפנים שלך נפולים". הו, בכלל לא חשבתי על זה. והרי אני בכלל לא עצובה בימים האלה, רק מעוננת. ולא במובן האפרפר אלא אם כבר במובן הלבן, הפלאפי. אי אפשר אחרת עם החגמולד הזה שמסביב. בחנויות שירים ישנים, מתקתקים, הבתים מקושטים באורות, האנשים גודשים את החנויות, ממהרים ברחובות כשהם נושאים חבילות גדולות. ואני סוכר על מקל, קצפת סמיכה, פוך אווזים, מגיבה ברגשנות מעורפלת, כמעט דביקה. כל הזמן על סף דמעות. אבל לא עצובה. איך אפשר להיות עצובה כאשר כאן אני מזדקנת עשר שעות מאוחר יותר מאצלכם? כשהחגיגיות נמשכת יותר מעשרים וארבע שעות בזכות פער הזמנים בינינו? שלושים וארבע שעות של חגיגיות צרופה. בערך. באמצע יש ילד שמתעורר באמצע הלילה ושניים שצריך לקחת לרופא, מקרה גרון ומקרה אוזן. חוץ מזה הכל טוב. תודה. בקרוב אצלכם.

 

לפני כמה ימים קראתי את ה-wish list  שלה וניסיתי לחשוב מה הייתי מבקשת לעצמי. זה היה יום אפור יפה, ישבתי בקפה החם, שתיתי תה פושר, החיים שלי נראו שלמים. יכולתי לחשוב על דברים לבקש עבור אחרים שחייהם שלובים באלו שלי - הגדולה והקביים, הסנדוויץ' וקשיי הריכוז, העולל שמתגעגע לדוברי עברית, ולא הצלחתי באותו הרגע לחשוב על שום דבר בשבילי. זה בא כמובן מאוחר יותר, כשצנחתי במיטה אחרי יום ארוך של עשיית הרבה וכלום. עזוז, קראה לזה פמה בברכת יום ההולדת שלה. לא הייתי יכולה להגדיר את זה טוב יותר. הייתי רוצה לקבל בחזרה את המרץ שאבד לי בחודשים האחרונים, את האנרגיה שהתפוגגה משלא נעשה בה שימוש פרק זמן ארוך מדי, את הכוח להוציא לפועל את כל התוכניות איתן הגעתי לכאן. הבטחתי לעצמי לשמור על עצמי טוב יותר, לאכול נכון יותר, להתעמל, לקרוא, לכתוב ומבין כל אלו אני עושה רק מעט מהאחרון. הביאו לי מעט עזוז ארוז בקופסא מקושטת ודייני.

 

ובאשר לפנים? אני נפולה אבל לא מודאגת. הבטחתי היום לעצמי ניתוח פלסטי מקיף בגיל חמישים. עוד תשע שנים למניאק. יש למה לחכות!

 

 

קופסא גדולה של גודייבות וברכה מצויירת מהבנזוג והילדים, יום זוגי בסן פרנסיסקו, עם צפייה נוספת ב"Enchanted" רק כי בא לי, gift card (לאן נעלמה לי העברית?) של אברקרומבי מהשצ"ה, המון מיילים, ברכות סקייפ, ברכות גוגלטוק וכמה שירי יומולדת בטלפון. חגיגות יום ההולדת שלי התחילו באופן רישמי. אין צורך לדאוג - חודש חודשיים וזה יסתיים.

שמור   בטל

בקטגוריות: הופ הופ טרללה
89 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

באמת חשבתם שאניח לכם לשכוח?
(10/12/2006)

הדבר הראשון שקיבלנו בהגיענו למלון היה דף ובו הודעה שהיתושים במאוריציוס נושאים איזו שהיא מחלה ומכיוון מאז תחילת השנה נדבקו בה כעשרת אלפים איש, רצוי שנקפיד למרוח חומרים דוחי יתושים.

"הגעתי לכאן כדי למות", יבבתי באוזני הבנזוג.

"הגעתי לכאן עם אמא שלך", הוא ענה ובקולו נמסכו פניקה והשלמה.

הנה כי כן. בגיל ארבעים הפכתי להיות אמא שלי (והמהדרין היו אומרים - "זה קרה לה הרבה קודם לכן").

 

 

דברים שהייתי מאוד רוצה לקבל כמתנה ליומולדת 40:

 

1. אף יפה יותר

2. כתפיים צרות יותר

3. עוד 10 סמ' לגובה

 

דברים שאסתפק בהם, בלית ברירה:

 

1. מגפיי עימנואל בצבע חום*

2. דיזל חדשים

3. סופי שבוע ביערות הכרמל

4. ימי פינוק ביערות הכרמל

5. סתם מסאג'ים על בסיס יומי

6. תיקים שווים

7. חולצה/חצאית/מכנסיים אצל "מיכל"/"פשוט"/"קסטרו"

8. זכיה בלוטו שתאפשר לי לממן את כל אלו

 

דברים שאעדיף לא לקבל:

 

1. מוצרי טיפוח וספא (עדיין לא הצלחתי להתגבר על הכמויות מהשנה שעברה)

2. מוצרי טיפוח וספא שאינם בריח לבנדר (ואם נגזר עלי לקבל עוד בקבוקונים, לפחות שיהיו מהריח הנכון)

3. שוקולד (לעזאזל, איך אפשר לשמור על דיאטה הגיונית כשיש שוקולד מול העיניים)

 

 

ראשונים לברך היו, כצפוי, ההורים שלי, שהתקשרו ערב לפני להבטיח שאף אחד (ובמיוחד חמותי) לא יקדים אותם. "שמעתי שהזדקנת בשנה", אמר לי אבא ואני הזכרתי לו, צוחקת, שכבר ארבעים שנה הוא סובל אותי. ובזמן שהשפתיים שלי הגו את המספר ידעתי שזה בכלל לא יתכן, שהרי מי שמחליפה עכשיו ברכות עם ההורים שלה היא בכלל עדיין ילדה בת שש או בת עשר שאוהבת שוקולד, וסרטים מצויירים, שבוכה בפרסומות או כשמעליבים אותה ומשחקת בנדמה לי בכל רגע פנוי. ילדה ולא אישה בגיל שבו הוקפאו בזכרונה ההורים שלה.

 

אני צריכה להתרגל לרעיון  לרכך את עצמי לקראתו. קצת פילינג, מסאג' ארומטי וטפטוף שמן על העין השלישית. מזל שקבעתי עם החתולה יום ספא . 

 

ובמקום שיר יומולדת - השיר הזה שמצחיק אותי בכל פעם מחדש.

 

 

 

 

*ותודה להורי שהביאוני הלום.

שמור   בטל

בקטגוריות: הופ הופ טרללה
110 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע