מכתב להורים שלי

אני לא יודעת אם אני מוכנה לכתוב לכם בכלל את המכתב הזה, כי כרגע אני במקום מאד כועס.

נכון, אני מבינה, יש לכם מחויבות לכל הילדים שלכם.

מה שאני לא מבינה הוא, איך זה שיש לכם מחויבות למסורת המטופשת הזו של להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית, וכל זה על חשבון הבת שלכם???!!

ידעתם כמה הוא עושה לי רע, גם לכם הוא עשה רע.

אני אפילו לא זוכרת את רוב הדברים, אני רק זוכרת במעומעם אלימות קשה, אירועים בודדים, ובעיקר פחד ובכי.

אתם יודעים, אבא ואמא יקרים, שהזכרונות שכרגע לא נשלפים לי, משפיעים על היחסים שלי עם העולם?

פחדתם בעבר שאני לסבית, ואז פחדתם שאני מזרון שכונתי, וכל זה מבלי להכיר אותי בכלל, מתוך מחשבה פרימיטיבית.

היום אני בת 23 וחצי, כל כך חלשה ומותשת, לא מסוגלת להתמודד עם העולם ולהגיד פוס, זה הרצון שלי וככה זה יהיה.  אני פוחדת מאנשים, פוחדת שיעזבו אותי, שלא יאהבו אותי, פוחדת מהתגובה, שאולי תהיה כואבת...

אני זוכרת במעומעם יום הולדת בגיל קטן, אולי 10, הייתה לי מסיבה בבית, במקלט, אני לא זוכרת מה הוא עשה, אני רק זוכרת שהוא הרס לי את היום הולדת, כמה בכיתי אז... כמה כאב לי, כמה הרגשתי בעיקר חוסר אונים, ושאין לי גב מכם, אלה שאמורים להגן עלי.

מה בסה"כ הייתם צריכים לעשות?

להגן עלי מהתקפות הזעם שלו, לקחת אותו לטיפול, לא לתת לי הרגשה שאין לי מוצא...

יש תחושת פחד שיחודית להרגשה שהוא גרם לי, ולפעמים אני מרגישה אותה בסיטואציות אחרות, שלא קשורות אליו, ואולי הן בעצם הכי קשורות אליו? מעין משהו קר עוטף לי את הלב, אוטם אותו, לופת בחזקה, מקשה עלי לנשום, משתק, ואז אני בורחת.

בורחת מאנשים, בורחת להיפר ונטילציה, בורחת לכאן, בורחת לאוסטרליה, בורחת לסקס, העיקר לא להשאר, לא להתמודד, כי אם אני אתמודד אני אחטוף.

ואם אני צריכה להתמודד, אני מתנתקת מעצמי, עושה את כל מה שדורשים ממני, במין תחושת חירום כזו, לא מרגישה כלום, לא מרגישה שאני עושה משהו יוצא דופן, או קשה, כי אני לא מרגישה את עצמי שם, אני לא קיימת ברגעים כאלה...

איך הרגשת אתה, אבא, שהוא המם אותך עם כסא בראש? איך הרגשת שהוא גרם לך להתעלף? לא הרגשת צורך להגן על עצמך? ואתה היית האבא, החזק....

אני זוכרת בעיטה בבטן שהיממה אותי, הפילה אותי לרצפה, דפקתי את הראש בארון תוך כדי נפילה, והוא צחק...

עכשיו אולי הוא אחר, ועם כמה שהוא אחר, וכמה שאנחנו כביכול מסתדרים, אני לא יכולה לשכוח לו את זה. מעבר לאלימות, ההשפלות, ובעיקר זה שאני יודעת שאם אני אגיב להשפלות לא יהיה טוב, אז הייתי צריכה לקבור את הזעם פנימה. כמה תסכול נקבר שם.

אני כל הזמן תוהה אם היחסים בינינו לא היו כשל אח ואחותו הקטנה. האח מציק, האחות סופגת, וזה עוד יותר עושה לי הרגשה רעה, כי אולי אני סתם דרמטית? אולי אני סתם מגזימה?

נלחמת בהרגשה הזו, כי אני לא חושבת שזה נכון. אח לא אמור לגרום לאחותו לעצור את נשמתה ברגע שהוא קם, לתהות עד כמה המצב רוח שלו רע.

זה כל כך מתסכל שאני לא זוכרת כמעט כלום.... איך אני לא זוכרת את זה?? זה בטוח היה שם, אני זוכרת את הכאב...

סך הכל הייתי צריכה להרגיש שאתם עושים משהו כדי שאני ארגיש בטוחה יותר....