כשתמונה אירוטית וסיפור אירוטי נפגשו

מאז ומעולם טפטפו לתוכה את המשפטים המוכרים: "אישה טובה צריכה להיות בבית, לטפל בבעל ובילדים" "הילדה שלי, המוצלחת, היא תהיה מורה. ככה תוכל לטפל בילדים בחופשות" "מה רע כל כך בלהיות מורה? מקצוע מכובד, משכורת קבועה בסוף החודש, את והילדים יוצאים לאותם חופשות כשבעלך עובד, ממש מושלם". הם טפחו על ראשה, מרוצים משתיקתה. שני אחיה נותבו למסלולים פרקטיים, ממשיכים את אבא. והיא? הציונים הגבוהים שהביאה הביתה התקבלו בשתיקה. בגיל 13 קיבלה מחזור בפעם הראשונה. מבוהלת היא נגשה לאמה, וזו חייכה חיוך רחב ואמרה: "ילדתי, היום הפכת לאישה, זהו סוד שאל לך לספר לאיש. ילדתי, היום את כבר יכולה לדעת שאת כמוני, מטרתנו זהה. מרחמך ינבטו ילדך, ומפתחך ינבוט תענוגו של בעלך. זכרי, ילדתי, אישה אמיתית, ענוגה, היא זו שמשתמשת בפתחיה בחכמה. שותקת וסופגת, מענגת ויולדת. שנים אנחנו כך, ילדתי, וזו הדרך הטובה".

והיא שתקה. שתקה כמו האישה שהיא צפויה להיות, האישה שייעדו אותה להיות, אולם משהו בה נדרך. בתוכה התחללו סערות שלא הכירה בעבר, דחף לידע, סקרנות לכבוש, להצליח, להתענג, לבלוט, אך בחושיה החכמים הבינה שזהו לא הזמן המתאים.

היא הלכה בתלם, זוכה להערכת הסביבה. סיימה בהצטיינות, אך לא יתרה. החבר הטוב של מלך הכיתה נשאה לאישה. מיד לאחר התיכון, היא לא התגייסה. למדה הוראה, בין לידה ללידה, וגידלה משפחה, אישה טובה.

בלילות בעלה היה גוער עליה, חודר לתוכה, לופת את שדיה, משתמש בכל פתחיה, מתנשף, היה פולט את זרעו, והיא דממה. נשלף מתוכה, מעלים אותה בחיבוקו, ונרדם. והיא? שנתה נדדה. היא כמהה למגע. הסערות בתוכה לא נחלשו עם השנים, הן רק התחזקו. היא למדה להסוותן טוב יותר, אולם זה הלך ונעשה  קשה יותר.

הוא לימד אומנות. צייר מתוסכל שנאלץ להשליט סדר ומשמעת לילדים שנפשם כמהה החוצה, מחוץ לקירות הקודרים, למסדרונות האפורים. הוא לא אהב את עבודתו, אך ילדיו ואשתו הודו לו על כל פיסת לחם אותה אכלו תודות לסבלו.

הוא ראה אותה יום יום. הוא זיהה את המבט שלה, הוא ראה מבט זהה כשהסתכל במראה. מבט משתוקק, מבט נסער, מבט שלא מוצא מנוחה. היה מדמיין אותה בעיני רוחו, כל כך אחרת מחזותה היומיומית. דמיין אותה כסוסת פרא, שהושבתה כנגד רצונה. לביאה בשבי. מבט של תשוקה ניבט מעיניה, מחשוף שקורא למגעו. היה נשאר לאחר הצלצול, עוצם עיניו, ורואה אותה, מתבוננת בו, קוראת לו בעיניה. נשענת על קיר המסדרון האפור, גופה ממגנט אותו אליה. פותח עיניו, מרגיש בזקפתו המאיימת לכלותו, ומצייר. עשרות תמונות צייר אותה, מעולם לא סופק, מעולם לא הרגיש שקלע לתחושה אותה שידרה בעיניה, מצייר במרץ, באובססיה, לשונו משתרבבת החוצה, איברו לוחץ במכנסיו, עשרות ציורים חצי גמורים פזורים על הרצפה לפניו כל כך שקוע בעבודתו עד שלא שם לב שנכנסה.

צעדיה חרישיים, מתבוננת על הרצפה וגופה ניבט אליה מכל עבר. תדהמה פושה באיבריה. אולי היא טועה..? לא, היא לא יכולה לטעות. זו היא. היא כל כך אחרת. היא משוחררת. ההיא שבתוכה. ההיא שזועקת לצאת, להשתחרר מכבלים של שנים... משהו ניעור בה, משהו פראי. התבוננה במורה לציור כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה. עסוק כל כך בה, כל כולו להט, להט אותו הרגישה גם היא, מתבוננת בחלקו התחתון, נשימתה כבדה עליה, זו היא הפראית, הוא רואה אותה, הנפש הראשונה שמבחינה במה שהיטיבה להחביא כל השנים... והשד משתחרר, הוא כבר לא יכול לחכות יותר, היא לא יכולה לשמור אותה לעד בתוך הבקבוק, חנוק וקמל. זרמים עוברים בגופה, והוא עדיין לא מבחין... היא מתפשטת, נותרת עם חזייה וגרבונים בלבד, ומחכה. כל כולה ספוגית, רטיבות שמתחילה במפשעה, נוזלית, כבר לא סופגת יותר. רגליה רועדות, הטיפות ניגרות עליהן, והיא מחכה.

הוא מרים את ראשו, נדמה היה לו ששמע רעש. נבהל. היא קמה לתחיה, מתוך הציורים, היא עומדת מולו! נרגש, הוא מוציא אויר דחוס מריאותיו, ומשפשף את עיניו, לוודא כי אינו הוזה. והיא אכן שם, במלוא הדרה, נותנת דרור לגופה. הכמיהה בעיניה לא משאירה מקום לספק. ללא מילים הוא ניגש אליה, מלטף את שדיה, את קימורי גופה. במגעו בה הוא מרגיש צריבה, אצבעותיו משאירות חותם על עורה, החשק זועק מכל נקודה. והוא נוגע לא נוגע, מגעו מעופף על כולה, יודע מה היא צריכה, יודע לבנות את ההתפוצצות בתוכה. הוא מוביל אותה למסדרון, ומשעין אותה על הקיר, בפוזה המתאימה. היא לא מתנגדת, כסומא היא מובלת. הוא יודע שלא הוא היד המובילה, אלו הסערות שבתוכה. עומדת בפוזה אותה דמיין חודשים, מצייר אותה נסער, ללא מילים, ללא מילים.

סוף סוף מצליח לתפוס את הרוח החמקמקה.