במהלך שיטוטי באינטרנט ניכנסתי לאתר של יד ושם, המאגר של שמות הנספים.

אני יודעת שסבתא שלי מחפשת מאז תום המלחמה אח אחד, שלא ידוע מה עלה בגורלו.  אז לא זכרתי את השם המדויק, והתקשרתי אליה. ביקשתי את השם שלו, ולא מצאתי.

ביקשתי ממנה עוד שמות לבדוק, ואז היא התחילה לירות שמות, וכך נוצרה שורת הכותרת (וזו רשימה לא שלמה).

לי היה כל כך קשה לשמוע, ולהבין שיש לה כל כך הרבה אחים שהיא איבדה, אז לא יכולתי שלא לחשוב מה עובר עליה כשהיא מוסרת את רשימת השמות של בני המשפחה שלה שהיו ואינם. איך מתמודדים עם דבר כזה, כנראה (וטוב שכך) שלעולם לא אדע, ואני כל כך חסרת מושג, לא יכולה לדמיין אפילו התמודדות עם רשימת שמות כזו, שמייצגת את כל אלו שגדלת איתם, ומתו.

לקחתי את עבודת השורשים, כדי לבדוק גם שמות של הצד השני, שלא חיים עוד בכדי למסור לי את השמות בע"פ, ולא מצאתי. ואז קלטתי, שהם נאבדו לנצח. אין מי שינציח אותם אם לא אנחנו.  יותר מזה - הסבא והסבתא מהצד השני לא השאירו שמות כמעט. לסבא שלי הייתה אישה וילדה (לפני שהכיר את סבתי) לפני המלחמה, והן פשוט נמחקו מעל פני האדמה. יש לנו רק תמונה, לא שמות.

וכל כך הרבה אנשים, משפחות, נעלמו לנצח, כאילו מורשתם ושושלתם מעולם לא הייתה על פני האדמה, מעולם לא התקיימה... כל כך קשה לי לקלוט את זה...

אז כאן, בפינה החמה שלי, אני רוצה להנציח את המורשת שלי.

 

 

 

 

 

 

(אני לא נושאת אף אחד משמות משפחה אלו, כי סבי - אביו של אבי החליף שם משפחה לאחר השואה, בכדי לשכוח).