הארנב התחיל, הרבה המשיכו אותו, עכשיו תורי....
בלוגרים יקרים, נראה אם תצליחו לגלות מי הם הבלוגרים המסתתרים...
אני אפילו מתפלאת על עצמי. איך הסכמתי כל כך בקלות לבוא, לא ברור. ואפילו שיכנעתי כמה צפונים להצטרף אלי, מבטיחה שיהיה שיא הכיף, והם לא חייבים לומר מי הם, אם הם לא ירצו.
לעזאזל, אפלו לקחתי את האוטו, מה שאומר שאני לא אוכל לשתות הרבה (דוגרי, עשיתי את זה רק כדי שיהיה לי תירוץ ללכת לישון אצל מישהו).
למרות שפחדתי שיהיה מפגש הזוי.
מה יכול לצאת טוב ממקום שבו התאגדו תחת קורת גג אחת כמה גברים ששכבתי איתם, עוד כמה שהיתי קרובה לזה איתם, חברים טובים, ועוד המון אנשים שיודעים שיש לי סימן על הגב ויודעים בדיוק למה, כאלה שחדרו לי לקרביים מבלי שראו אותי פעם אחת.
חשבתי על זה המון. אולי הם יתאכזבו שיראו כמה שאני רגילה? סתם אחת? לא משהו בכלל? אולי הבחורים יתחילו להחליף חוויות, יצליבו סיפורים, ויגלו שהכל זה אני? אותה אחת?
אוי, זה יהיה נורא...
הכל התחיל במודעה ששם הארנב. הוא הודיע שהוא פותח פאב חדש, שכולו על טוהר הבלוגרים שממלאים את ישרא. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שהוא מתכוון לפתוח עוד בלוג ששמו יהיה ישראפאב, וכולו יוקדש לתגובות וצחוקים, בלי פוסטים משתפכים (סטארט אפ? ג.מ) אבל בהמשך המודעה נכתב בפירוש שהפאב הוא לא וירטואלי, יש שם בר אמיתי, וכסאות אמיתיים, ומוזיקה אמיתית (הארוס הוא הדיג'י, כמובן...) מסכי טלויזיה אמיתיים ואלכוהול אמיתי, וכבונוס יש שם אפילו מחשבים אמיתיים.
החזון, כך נכתב במודעה, הוא פאב בו המוני בלוגרים מבלים את לילותיהם, משתכרים, מדברים, נשפכים, מזדיינים, ויושבים און ליין לכתוב על זה. מטעמים מובנים, הארנב כותב, ניתן יהיה להכנס רק עם ססמא. הססמא לכל דורש שיוכיח שהוא באמת בלוגר, במייל. עוד הוא מוסיף, הארנב, שמצידו הכל בדיסקרטיות מוחלטת, וכל בלוגר יבחר אם להחשף בדמותו או לא. הוא גם מבטיח הפתעות, הארנב. ברגע הראשון התלהבתי, ואז התחלתי לחשוב כמה זה יכול להיות מסובך מבחינתי, והיה לי ברור שאני לא הולכת לקחת חלק בפאב הזה.
כמה צפוי, אחרי מספר שכנועים בשיחות הליליות עם בובי, והבטחה ללילה שלא ישכח, אני ניצבת מול הארון שלי ומנסה להחליט מה ללבוש. בסוף אני בוחרת בחצאית האדומה שמביאה לי תמיד מזל, הגופיה השחורה עם המחשוף המכובד, סנדליי האדומים והתיק המדהים שקניתי באיטליה (כן, אדום גם הוא) מוכנים לתזוזה, ואני יוצאת, אוספת בדרך את אהובתי, המתלונן,האיטלקי ואת המשתרמטת. רכב מלא, הרבה גלגל"צ, עד שהוא נעלם מכוח התדר, הרבה צחוקים שמכסים על החששות. לאהובתי מתפוגג קצת השאנטי של הודו, רואים שהיא לחוצה,היא לא טובה בדברים כאלה. שעה וקצת אחרי אנחנו שם. עומדים בפני דלת של מקום שנראה כמו מפעל נטוש (מזל שאני עם שני בנים איתי. או בעצם... מזל שהשרמוטה איתי...)
אנחנו דופקים על הדלת את מספר הדפיקות הנדרש, ונפתחת גומחה קטנה. משהו קטן ולא מזוהה מכסס לעברנו, אנחנו משיבים לו את הססמא, ופתאום הדלת נפתחת. לעינינו נגלה מקום מדהים; עיצוב יפיפה של הבר, כמה מסכי פלזמה מבצבצים מתוך הקירות, אפקטים מדהימים של אור שיוצרים לרגע אוירה אינטימית, שמייד מתחלפת בכזו המונית, וחוזר חלילה. הקומה הראשונה ענקית, מורכבת מהמון פינות ישיבה קטנות עם ספות שנראות מאד נוחות, שולחן אחד ארוך באמצע עם כיסאות גבוהים, ולידו יש גם רחבה קטנה, כדי לרקוד לצלילי המוזיקה העברית הכל כך נדרשת ממקום כזה. לא רואים מה יש בקומה השניה, אבל מה שכן רואים זה את המרפסות הקטנטנות העגולות, כל אחת מהן מאוישת ע"י בחורה אחרת שרוקדת כאילו היא בתוך טראנס לצלילי המוזיקה. מה שכן הספקתי לקלוט, שטיפוס אחד כל פעם מבקר במרפסת אחרת ומנסה לשדל כל פעם את הבחורה שנמצאת שם. לרוב הן מתעלמות, אבל הוא לא נסוג. עקשן ,הבחור.
לאחר שסקרנו את המקום בעינינו, שני הבנים שאיתנו נעלמים, כל אחד מחפש את החברה שלו, ואני מתקדמת לכיוון הרחבה, סוקרת את האנשים בעיני, מחפשת מוכרים, וקצת מתביישת.
פוגשת את השמן ונותנת לו חיבוק ענק, מזכירה לו את מה שהסכמנו, לא חושפים מי אני ומי הוא, עד הודעה חדשה. בובי מפתיע אותי מאחורה, מפריחה נשיקה וגם לו מזכירה את הסיכום הזה. "בובה, אני מקווה שאוכל לא לחשוף אותך, מוזר לי לקרוא לך בשם האמיתי שלך..." אני כמעט חונקת אותו והוא מבטיח את זה שוב.
מסתכלת על האנשים, כולם אמיתיים, כאלה שפוגשים כל יום ברחוב. מוזר לי. קולטת כמה פרצופים מוכרים, מהנהנת לשלום ונהיית אדומה. מזכירה לעצמי שיש כמה אנשים שאני רוצה לפגוש, מנסה לנחש מי זה מי, ופתאום קולטת בחורה סקסית עם קולר, מדברת בהתלהבות עם מישהי עם המון פירסנגים. שתיהן נראות קצת שיכורות. אני נרגשת כולי, מתה להגיד שלום, אבל משום מה הרגליים שלי נטועות במקום.
מחליטה לעלות למעלה, ומיד מבינה שלמעלה זו פינת המחשבים. כמה לא מפתיע, גם שם דיי מלא. מחליטה להתיישב ליד בחורה שנראית לי חביבה. משהו בה מוכר לי, ואני חייבת לגלות מה. בודקת מייל (אינטרנט מהיר, כמובן) ופוצחת בשיחה. הבחורה שומעת את הקול שלי, מסתכלת עלי ומחייכת. "גריני!" היא כמעט צועקת. ששששש...!! אני מהסה אותה, לא נראה לי שאף אחד שמע. תרגעי, זו כולה אני... יו, איזה כיף סוף סוף לפגוש אותך, ושאת אפילו מזדהה...! אנחנו מתחבקות, ומחליטות לרדת לבר, לשתות משהו. אני מרגישה שאני צריכה אלכוהול בשביל המקום הזה, דופקת שוט של אבסינט, וממשיכה בסיורי. את תשומת לבי מושך בחור גדול (תמיד היתה לי חולשה לכאלה) ואני תוהה אם זה מי שאני חושבת שזה. בנתיים, מלמטה, אני שומעת קול קטן קורא לי. "אמא!" מה המצב? בובה! איזה כיף לראות אותך פה, צחוקים שלחבר שלך לא יהיה איך לחזור הביתה כי אני כבר בדרכי לשיכרות. אף פעם לא טענתי שאני יודעת לשתות.
על הרחבה כמה בחורות מתפרעות, עם בגדי ויניל שחורים. אני מגחכת. מה הן חשבו, שהן הולכות לדאנג'ן??
חוזרת לשתות וודקה רד בול, ומצטרפת אליהן. אנחנו רוקדות בחושניות ואחת מהן מגדילה לעשות וממששת לי את הציצי. "גדולים ויפים", היא מחייכת. "כמו שלי". בקצה מרוחק של הרחבה רוקדות שתיים, כל אחת צועקת על השניה מילים שאני צריכה להתקרב כדי לשמוע. כשאני מתקרבת אני שומעת. "את הכלבה שלי!" לא, את טועה, ארצה כלבה! השניה מחזירה. אויש, תתפשטי כבר! וכך הן ממשיכות, ואני מחייכת לי.
פתאום אני רואה מישהי תמירה ויפה, ואני מבינה שגם אותה אני בטח מכירה, עם התנועות הענוגות, וההילה הטובה שמסביבה, היא משיקה כוס עם מישהי אחרת, שנראה כאילו היא מנסה להחבא אל הכלים. גם אותה אני מיד קולטת, לא מתאים לה להתחבא, גם לא לאלה שמסתודדת איתן.
ניגשת שוב לבר, הפעם B52. אני יודעת שזה לא טוב, אבל אני לא תמיד עושה את מה שטוב. הבחורה עם הקולר וזאת עם הפירסינג ניגשות אלי. גרין! חשבת שתוכלי להתחמק? אני מחייכת, אני באמת שמחה, כפרעליהן, הן כוסיות, למה שאני לא אשמח, אבל הראש שלי קצת מסתובב, אני שוכחת להשתיק אותן, אבל פתאום אני מבינה:
זה ממש לא משנה. אני רואה אנשים צוחקים ביניהם, מתלחשים, מצביעים. זה כמו איידס, מדבק. אדם אחד יודע מי אני, כולם יודעים. וכולם יודעים פה מי כולם.
הזיעה ניגרת ממצחי, פתאום אני קולטת, האנשים פה עשו קפיצת ראש לביצה, משתכשכים במים וממש נהנים מהשחיה.
אני מבחינה בוילון שמסתיר חדר נוסף. ניגשת לשם בסקרנות, ומשפשפת עיניים. זהו מסדרון ארוך, מחולק לתאים קטנים, חלקם פתוחים, יש בכל אחד מהם מיטה קטנה, ולמרגלות המיטה מחשב נישא. ואני מבינה. מקום אידיאלי לסקס בלוגרי בעדכון און ליין. אז זה ההפתעות שהוא דיבר עליהם, שובב...
ניגשת לבחור השווה אך הסטלן ביותר בישרא, ושואלת אם יש לו משהו לסדר אותי, האלכוהול כבר לא מספיק. פתאום אני קולטת את הבחור שהבחנתי בו מקודם, זה שלא מתיאש. הוא ואחת הבחורות עם הויניל נראים כאילו הם ממש מסתדרים ביניהם. איזה יופי, סוף סוף...
פתאום ארוסי הפסיק את המוזיקה, והזמר של ישרא עלה לנגן. הוא כמעט פיספס את העליה כי הוא היה עסוק בויכוח ענייני עם הלא בלוגרית הכי בלוגרית בישרא.
הוא מסיים לשיר, ואז עולה האבא של כולנו.
"אחד, אחד, אחד הוווו. יופי, עובד. בניי הלא פאקצתיים, אני רוצה להודות לארנב על הפאב היפה שהוא אירגן לנו, ולהכריז בזאת על הבלוגרית הסדרתית של השנה, הלא היא... גרין מייל!"
כל האורות מופנים אלי, מחיאות כפיים מכל עבר, אני מחייכת, אדי האלכוהול מפוצצים לי את המוח, ואני מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף.
פתאום עברי לידר מתנגן. אני פוקחת עיניים, הרינגטון של קבוצת ישרא מתנגן. לעזאזל, ידעתי שאני לא צריכה לשתות כל כך הרבה, איזה האנג אובר עצבני....
מי הבא לכתוב על הבילוי שלו בישראפאב?
הערה קטנה אך חשובה: זה שלא הכנסתי אתכם לכאן לא אומר שאתם לא חשובים, או שאני לא אוהבת אתכם. הדמויות האלה הסתדרו לי הכי טוב בסיפור...
