כותבת את עצמי למוות.

במילים אני טובה.

עם המילים אני הולכת הכי רחוק.

במילים אני גיבורה, מלכה.

עם המילים אני כלבה, אני זונה.

יכולה לכתוב על ההשתוקקות. על הערגה

על כמה שאני רטובה.

על כמה שאני צריכה להיות למטה, נשלטת.

בובה על חוטים, חשופה, בוכה, כואבת, נואשת לאהבה, לחיבה.

אני יכולה לכתוב כמה אני רוצה שיקרעו אותי, במילים, במעשים, במבטים

כמה אני רוצה שיהיה קשה, כמה אני רוצה להיות ראויה.

אני יכולה לכתוב שאני רוצה שתצמיד לי ברזל מלובן לירך, ושאני אצרח עד שלא אוכל יותר, עד שלא ארגיש יותר,

עד שאעופף בעולם משלי.

אני יכולה לכתוב על כמה אני כמהה להיות קשורה, לא יכולה להזיז אפילו אצבע, נתונה לשליטתך.

יכולה לכתוב על הפחד שמלווה לתחושת חוסר האונים הזו, הפחד המשתק, הפחד ממלא האדרנלין, הפחד המרטיב.

אני יכולה לכתוב כמה אני רוצה להרגיש את הפחד הזה.

כמה אני רוצה להכבל ללא שליטה.

כמה אני רוצה להאבק בך, להרביץ, לצרוח, לבכות. לא להכנע. עד שתכניע אותי בכוח.

לוותר על השליטה, להיות בטוחה תחת חסותך.

אני יכולה לכתוב על כמה הייתי רוצה שתחדור אלי בלי לשאול, תיקח אותי בכוח, תכאיב לי.

אני יכולה לכתוב המון תיאוריים ארוטיים קשים. ממש בהינף מקלדת. יש לי את המילים.

המון מילים, אני טובה במילים.

משום מה המציאות אף פעם לא יוצאת כמו המילים שלי.

משום מה תמיד זה רע, תמיד כואב. המילים לא קמות לתחייה.

אז אולי אני סאבית של מילים?

דיברתי איתו אתמול. לא בע"פ, בכתב. אחרי כמה חודשים טובים של אימה. הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה להתמודד מולו, בלי פחד, כשווה. הבנזונה "נהנה" למד הרבה". ואני? אני כבר בלי כעס, בלי אימה. הוא לא יכול לעשות לי כלום, גם אם במקרה אפגוש אותו ברחוב, אני בנאדם בדיוק כמוהו. הוא לא יתפוס אותי, יגרור אותי לסמטה חשיכה ויכה אותי. לפחות לא נראה לי... מה שאני אומרת הוא שעשיתי ממנו דמון הרבה יותר ממה שהוא. הוא לא ראוי לפחד המשתק שלי.

מה שמשתק אותי עכשיו זה החיים בכללותם.