כמעט שנתיים אני כותבת כאן.

כמעט שנתיים בהם כתבתי על הכל, בצורה מאד חודרנית. על חדירות רגילות, וכאלו שלא, על סקס רגיל, ועל סקס לא כל כך רגיל. על סקס עם גברים, על סקס עם נשים, על פליצות ושאר יציאות. חשפתי עצמי בפניכם, לחלוטין. אפילו כתבתי עד לאיזה תחתיות הסכמתי לרדת, כמה פתטית הייתי, כמה מושפלת.

נושא אחד מעולם לא בלט. לא התעלמתי לחלוטין, אבל לא העזתי לכתוב עד כמה הנושא הזה משמעותי בחיי.
אני שמנה.

הנה כתבתי, קבל עם ועדה.

לא יודעת אם אני אשאיר את זה, אולי אני כבר עמוק מדי בסצנה בשביל להרשות לעצמי להחשף ככה, זה יהרוס לי את המוניטין ואני בטח אאבד כמה זכרים חרמנים, אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לחשיפה הזו. כן, אני. זו שחושפת שהיא רוצה להיות שפחה. זו המילה הכי קשה בשבילי. הכי קשה. עד ה... נגיד שנה וחצי האחרונות, שהתחיל איזשהו תהליך של קבלה, מעולם לא יכולתי לומר אותה בקול רם, מעולם. אני גם מפחדת להפגע מהתגובות, אבל אולי כדי שפשוט אכתוב ואז אחליט אם לפרסם או לא.

מאז ומתמיד אני ככה. משפחה של שמנים.

כולנו יפים, וכולנו שמנים. אפשר לעשות סלוגן.

אחי הגדול תמיד היה מציק לי. היו לו שמות מאד יצירתיים בשבילי. הוא בשילוב עם ההצקות של הילדים, עשו לי את הילדות לילדות נהדרת. אני זוכרת שהתחלתי לכתוב יומן בכיתה ב', והססמא שלו (כן, ילדה מפגרת) היתה "שמנמונת". זו היתה מילה שיכולתי להתמודד איתה.

אני זוכרת את היום הולדת של כיתה ד'/ה'. שתי בנות שהחשבתי בערך חברות, קנו לי במתנה כוס כזו, מחרסינה, את הכוס הקיף סרט מדידה. לא זוכרת מה היה כתוב, אבל הרעיון ברור.

התרסקתי, בכיתי ימים. בעידוד הוריי, שברתי את הכוס לרסיסים.

שנאתי את עצמי.

תמיד שנאתי את עצמי.

מעולם לא חשבתי שאהיה ראויה למישהו, מעולם לא חשבתי על עצמי כאופציה לאיזשהו בחור.

פשוט הייתי מחוץ למעגל, לא חלק מכל החברה. הייתי מתאהבת בבחורים מרחוק, ללא שום אופציה נראית לעין להשיג אותם.

שמחתי בשמחת חברות שלי, שהתנשקו בפעם הראשונה, והזדיינו, וכמעט ולא הרשתי לעצמי להרגיש צביטה, כי עד גיל מסוים גם לא היו לי ציפיות, לא חשבתי שזה יקרה, זה נראה לא מציאותי, שירצו אותי

איך מישהו ירצה מישהי מגעילה ודוחה כמוני?

ואז זה התחיל להעיק, ועדיין לא האמנתי.

בצבא התנשקתי בפעם הראשונה.

בערב הזה היתה הבניה מאד גדולה, זה היה ברור שזה הולך לקרות (עברנו לחדר, הוא הדליק נרות, עשינו מסאז' אחד לשניה, דיגדוגים, נשארתי לישון אצלו...) ואני לרגע, לשניה, לא חשבתי שזה הולך לקרות. עד לרגע שבו השפתיים שלו נגעו בשלי. למה? תמיד אני אומרת שזה בגלל שהייתי תמימה.

טוב, אולי. אבל בעיקר בגלל שפשוט לא האמנתי שמישהו ירצה, באמת ובתמים, לא עברה במוחי המחשבה.

מאז למדתי את הטריק. למדתי לפלרטט. בעיקר למדתי לכבוש פיזית.

ואז הטענה שלי נהייתה מגוחכת.

איך זה יכול להיות שדווקא פיזית את משיגה גברים, ולא נפשית? הרי הנפש שלך הרבה יותר טובה מהגוף?

אמרו אלו (שלרובם יש כוונות סופר טובות, ואני מאד אוהבת אותם) שניסו להוציא אותי מהשנאה העצמית העמוקה הזו.

ולי כמובן יש תשובה להכל. "כל חור בלילה שחור". מכירים את המשפט? אז זהו.

גם העובדה שהרזתי לפני אוסטרליה הועילה לניסיון המיני שלי. הרזיתי, ונהניתי מכל גרם שירדתי.

חזרתי לארץ, התחלתי ללמוד, והעלתי הכל.

והכל מקושר לזה. הכל. כל פעם שאנחנו יוצאים, אני מסתכלת במראה, וחלק בי שונא את עצמי. ואני תמיד מרגישה כמו פריק שואו, בעיקר במקום חדש. אני תמיד השונה, גם אם עובדתית זה לא נכון, זו עדיין ההרגשה.

והאישיוז סביב האוכל אף פעם לא נגמרים. תמיד נראה לי שאם אני אומרת שאני רעבה, אז ישר אני צריכה לתרץ שלא אכלתי כל היום. כי הרי אין פלא שאני רעבה, אני כל הזמן אוכלת. ואני מתרצת כי אני לא רוצה שיחשבו ככה. יחשבו שזה סתם, מטאבוליזם גרוע.

אבל כמו שאמרתי, מתחיל לזוז שם משהו.

אני מתחילה להבין שיש מצב שמישהו ירצה אותי.

המאבק לא נגמר, אני לא חושבת שהוא אף פעם יגמר.

הכי אני אוהבת את אלו שאומרים "אז תרזי" (בכל הואריציות השונות והמתחשבות).

זה קשה. זה קשה נורא.

זה הכי קשה בעולם.

פרגי כתבה פעם וידוי כזה (כן, בובה, זה אני שחיטטתי לך בלילה בבלוג, מישהו פעם אמר לך שאת כותבת מלא??!!) ואני יכולה להזדהות כמעט עם כל מילה. תמיד חלמתי לכתוב גם אני וידוי כזה, שיוריד לי מהלב. 

אבל מעולם לא היה לי האומץ לכתוב את זה.
מעולם לא היה לי האומץ לכתוב כמה אני שונאת את השומנים שלי. כמה אני שונאת את הבטן הדוחה שלי. כמה אני שונאת את הפנים הנפוחות, את השדיים.... אבל רגע. אני לא שונאת את השדיים. וגם לא את הפנים. רק קצת. לפעמים אני אפילו ממש אוהבת אותם. זה חלק מתהליך שינוי גדול, שאני לא יודעת מי ומה התחילו אותו, אבל משהו התחיל אותו, בזה אני כבר יכולה להודות.

פעם לא הייתי מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד. היום אפילו לדבר על זה עם בנים אני יכולה. שני ידידים שלי אמרו לי בזמן האחרון שאם הייתי מרזה הייתי מושלמת מכל הבחינות (טוב, אולי קצת הגזמתי...?).  ההערה האהובה עלי היא: "תראי איזה פנים יפות יש לך, רק תרזי..."אני יודעת את זה. אני יודעת שאני יפה, תמיד אמרתי את זה. ברגע שאני ארזה, לא תהיה לי שום בעיה עם עצמי, אני בטוחה. כי אני אוהבת את עצמי של הבפנים, אני אוהבת את המראה בכללי, רק הגודל "קצת" מפריע.

אז עכשיו אני בתהליך של קבלה,אני מבינה שאני אולי אפילו סקסית, ושיש כאלו שאוהבים את הגוף שלי. אבל לומר לכם את האמת, אני יכולה לומר מפה עד מחר כמה שאני פשוט רוצה לאהוב את עצמי ולהיות שלמה עם עצמי. עמוק בפנים, הייתי מתה להיות כוסית. אחת כזו שמבצעת להטוטים במיטה כי היא כל כך קלה.

אתם יודעים מה? הייתי מסתפקת גם בממוצעת. לא הייתי רוצה לוותר על החזה שלי. אבל עם כל החארטה של הקבלה העצמית, זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם, מאז שהייתי קטנה.

 

אז למה עכשיו? כי יש מישהי פה (אני לא יודעת אם היא רוצה שאני אשים את הלינק) שגרמה לי להיות מרותקת במשך שעתיים לפחות, לעבור ולקרוא את כל הבלוג שלה, להתרשם מהכנות, ולהזדהות כמעט עם הכל. רציתי לומר לך תודה. גרמת לי להגשים לעצמי סוג של חלום. אז תודה.

ואל תפסיקי. 

הפוסט הזה יצא ארוך. רוב האנשים לא אוהבים פוסטים ארוכים. להוריד את כל זה מהלב זה משהו שאני חייבת לעצמי. אני מניחה שזה הפוסט שהכי הרבה כתבתי לעצמי. אז תודה לי...