היות ואני לא עושה כלום בימים האחרונים, יש לי זמן למכביר. באמת לא תיכננתי שזה יקרה, אבל זה פשוט קרה, באופן לא רצוני. התחלתי לחרוש על בלוג אחד שלא הכרתי והגעתי אליו דרך פוסט ישראפאב של ערגה, מהתגובות שלו גלשתי לעוד אחת שעניינה אותי, מאחת התגובות אצלה הגעתי לעוד אחת, ועוד אחד ועוד אחת... קוראת, בסדר כרונולוגי, בעזרת לינקים, לעיתים נכנסת לקרוא תגובות, לרוב מגלה ככה אנשים חדשים. אני חושבת שקפצתי מבלוג לבלוג בערך 5 שעות. דיי מטורף, אני יודעת, אבל עניין אותי, אתם.
איך אני אוהבת להיות כאן. איך אני שמחה שהממזר שלח לי לינק לבלוג שלו, פעם, מזמן, לפני כמעט שנתיים, וערך לי הכרה עם המילה הזו, העולם הזה.

אני שמחה כי בחיים לא התמדתי עם הכתיבה כמו שאני מתמידה כשאני כאן (לאו דווקא כותבת כאן, עצם העובדה שיש את המקום הזה מספיקה), וכמה שהמקום הזה מפתח אותי, וכמה אנשים הכרתי כאן, אבל בעיקר אני שמחה כי...

 תראו כמה יפים האנשים. כמה מורכבים ומעניינים. אני הולכת ברחוב ומתבוננת בדמויות. יפים יותר, יפים פחות, מעניינים יותר, פחות, אבל כולם דמויות ללא שם, ללא סיפורים, ללא הבפנים. ופה, הדמויות האפורות, הזהות, קמות לתחיה.
לכולם יש תחושות ורגשות, וכעסים, וכאבים, ומאווים, ותשוקות. וכולם מורכבים, ומעניינים, גם כאלו שנראה כביכול שלא, גם כאלו שלא חושפים מדי. אבל אלו החושפים.... מכים בי בבטן הרכה (למשל).
ואני כל הזמן מופתעת מחדש, זה אף פעם לא נראה לי מובן מאליו, כמה אנשים הם מעניינים, ועמוקים, ויכולים לגרום לי לעלות למעלה למעלה, למרומי רכבת ההרים, ואז להנחית אותי בכאב עצום, לשיא הנמוך. מרגישה פה כמו בחנות צעצועים ענקית, ואני לא מפסיקה להתפעם מכם. צעצועים, אנשים.

זה גורם לי להיות אדם טוב יותר, סבלני יותר, חושב יותר, מבין יותר.

אולי תרימו גבה, אולי תאמרו שזה מובן מאליו, מה שאני כותבת, אבל בשבילי זה לא. באמת, למצוא אדם שמרגש אותי ברמות זה דבר עצום, עולם שלם, וכמה כאלה יש כאן. כמה כאלה יש. המון, המון, המון. כולם.

גם אם הם נורא שונים ממני, גם אם בחיים לא היינו נפגשים ובחיים לא נפגש במציאות. גם אם אני אקרא אותם רק פעם אחת (אני לא ידועה כמתמידה גדולה, לרוב), מספיק לי הגילוי האחד, המדהים. כל אדם הוא עולם, קטשי, בנאלי, אבל כרגע זה בדיוק מה שאני מרגישה. וזה מדהים, ההרגשה הזו.

ולהיות פה עוזר לי לגלות את זה. אז תודה.