על הקצה

כינוי: green_mile

הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

חיי כהיסטורייה:

אפריל 2005

טבעת.
« נשים חזקות » ±

מסרים.
הוסף מסר

מלך הבלוג, המוערץ מכולם.
fat bastard

עיצוב.

פירקולי כבוד
הפעם הראשונה (שהופיעה גם בעיתון, על נייר והכל)
הפעם השנייה, בה תלמדו על אחת הפעולות אותן אני הכי אוהבת לקבל...

פוסטים ראויים לציון
הראשון...
מי אני?
קריסה
המתאבד
אוסטרליה- געגוע
אוסטרליה - אנטון
חשיפה ומסיבת הפתעה
"גם אני הייתי בסיני, סוכות 2004..."
המחמאה הכי גדולה שקיבלתי
מכתב להורים שלי
הדרך ללב שלי
פוסט לעוד כמה שנים...
כרוניקה של אמצע ידוע מראש
סיפור עצוב
אני לא פלסטלינה
10 סיבות למה גברים זונות. או: בשם כל בנות מיני.
סיפור שנכתב לרגל ארבע שנות שיחרור
המדריך להשגת המין החזק
לעצמי: לא ללכת למקום הזה שוב.
צלקות וחבורות - גרסת הבמאי
אני ופני במסנג'ר, וזה מה שיצא- חלק א'
תוגת נציגת השירות
סיפורה של G
אונס טלפוני
משחקי מסנג'ר
הפוסט שתמיד רציתי לכתוב, ומעולם לא העזתי.
הקפיצה

תאוותיי במילים
הפטיש שלי עם פסנתרנים (סיפור ארוטי)
המוזה שלי - סיפור ארוטי
השלישיה, פואטי משהו...
Rough Sex
החלק שלי בסאגת הסוטים של ישרא
ככה אוהבת...
אפרטיף של כאב לארוחת צהריים (ארוטי)
סטוץ הזוי בארץ הקנגורו
פסיפס סקס
גיץ לחדירה
איך לגרום לי (ולכל השאר הבנות גם..) להגיע לאורגזמה...
"...ותרד בת קול, ותלטף את ראשה של גריני, ומלאכים יפזזו סביבה..."
בתוכי
"ובלילה נלך ביחד לישון, את תהיי הגברת ואני האדון..."
כשתמונה אירוטית וסיפור אירוטי נפגשו
"סקס על ארגזים זה דווקא מגניב"
המקרה המוזר של החתול בשעת לילה
מילים
משוגעת
רעב
רסקיו וגינאלי

ישראבלוג ואני
פוסט השנה
הביצה כמרקחה!
ישראפאב שלי
שמחות קטנות
שנה טובה

השורשים שלי - הנצחה
הנצחה

בלוגרים שנטשו אבל נשארו בליבי....
דורותי - יקירתי היפה, ניצחנו את הסטטיסטיקה...
חיה בסרט - למרות כל ההבדלים, חיבור מיידי...

החלק בישרא שאני אוהבת
fat bastard - בזכותו אני פה.
MrCellophane - אדם מיוחד, הרבה אוזן
סבינה - אדם נדיר. חיים במקביל...
ערגה- האחות שההורים שלי אף פעם לא עשו לי
בובה עם המון נשמה
בובי מותק!
תותי - לא נרדמת תל אביב...
פני - כפרעליה, מוכשרת כמו שד, אתם עוד תשמעו על שתינו...
מלפומנה - האישה והאגדה
זובו - בת מאומצת ישראבלוגית....
הרווק - מתחת לשוביניזם המעצבן, ילד טוב מסתתר...
אלכימאיש - ידיד קרוב לליבי
ד.א.א - הדפוק הזה עושה לי...
on & off - לפעמים זה מפחיד כמה שאנחנו דומות
triste - המותק כבר לא מבולבלת...
*ארז - מילים מילים הוא בדה ממוח הקודח
כבר לא שרמוטה, אבל עדיין רוח סערה. (הא, וגם כוסית..)
אראמיס - נשמה טהורה
אינקוגניטו - כנות ששובה
דואט - היא לא מוזרה, היא מיוחדת....
הגברת נוק - והיא חזרה!!!
נועה היום - נפש קרובה חדשה שגיליתי...
תום69 - הגבר האולטימטיבי ובעלי לעתיד....
מיכלינה - אהובתי.
גיליגרין- זה הדובי שלו שעושה לי את זה...
הרחם - תתפשטי!
הנץ - מילים שעושות לי נעים
טיטוס קלאודיוס - מחדד את הניבים...

עיצוב.

עיצוב.

4/2005

סוג של חשיפה שרציתי כבר מזמן לכתוב (קשה לקריאה)

בעודי מעיינת בסטטיסטיקות, נכנסתי ללינק שממנו נכנסו אלי לבלוג. אז מיד זיהיתי שזה הבלוג של ערגה (מותק, אני מתגעגעת אליך, חבל שעכשיו 4 בבוקר ואת בטח ישנה..) אבל את הפוסט לא זיהיתי, וכשנכנסתי... הייתי חייבת לקרוא את זה שוב. את כל הקטע, ואת התגובות. עשה לי משהו. אבל הפעם משהו שונה.

בפעם הראשונה שקראתי את הפוסט הזה, הרגשתי... כמו אדי מרפי שמגלה את אמריקה. אני חושבת שזה הפוסט שעשה לי הכי הרבה להרגיש. להרגיש מחוברת, להרגיש מרוגשת, להרגיש שמצאתי משהו, שתמיד היה בתוכי, ואני רוצה גם לנסות...

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר מחוברת ומבינה. למרות שכרגע אני רוצה להתרחק מהמקום הזה, כרגע לא מסוגלת להתמודד עם העוצמות שהעולם הזה מכיל, אני יודעת. אני יודעת שכאב עושה לי טוב. משום מה מרגישה צורך בלתי נשלט להתעסק בזה כל הזמן, אולי בגלל שאני מאד מנסה להלחם בזה.

אבל אני חושבת שהמקום שממנו אני מגיעה ל BDSM כמו גם ערגה, הוא שהעולם הפנימי שלנו מאד מאד סוער, והוא צריך גם את האיזון שמבחוץ, גם מבחוץ צריך להיות מאוד אקסטרימי, סוער, מלא אדרנלין, כי הבחוץ עוזר להתמודד עם הבפנים, מסיח את הדעת ובאיזשהו שלב משחרר.

גם מה שהיא כתבה לגבי הובלה נראה לי עכשיו עוד יותר נכון. הבנאדם שבו את נותנת את אמונך לגבי הבריאות הפיזית והנפשית שלך צריך להיות ראוי לאמון הזה, ואני טעיתי בזה.

יש לי זכרונות טובים (לא בטוחה שכולם יסתכלו עליהם בתור טובים...) אבל הם טבולים בתוך ים של כאב.

כן, מסעיר אותי להגיע להגיע כמעט לקצה ולא לגמור כי לא נותנים לך, כי שולטים על כל אספקט בגופך. מסעיר אותי הלפיתות בשיער, היותי בובה, כשהוא עושה בי כרצונו, אבל הוא עושה בי כרצונו כשאני יודעת בוודאות שרצונו הוא טוב בשבילי.

לעמוד על ארבע, טוסיק למעלה, ולשמוע את הלב שלך בסטריאו מטורף, לחשוש מכל צעד ורעש, פחד שהופך את הבטן, שגורם לנשימות להתגבר... עושה לי טוב שמישהו שולט בכל תנועה שלי.

עושה לי טוב שקוראים לי "כלבה קטנה", שמלטפים לי את השיער כמו כלבה. גם זנזונת זה סבבה...

עושה לי טוב כשמצליפים בי. שקושרים אותי, שאני חסרת אונים.

עושה לי טוב להשתפך בכתיבה אליו ועליו, משחרר אותי.

עושה לי טוב לשמוע בקול מקפיא - "את נראית טוב, את יפה". זה מרגיש לי אמיתי ככה.

עושה לי טוב להיות כלבה טובה ולזכות בנשיקה מדהימה.

עושה לי טוב לרצות.

עושה לי טוב להרגיש את החלב מטפטף עלי, הכאב הוא מדהים.

עושה לי טוב להיות לרגליו, להרגיש שמישהו אחראי עלי.

עושה לי טוב לבכות, להתפרק לגמרי, לגמרי, עליו. לזכות לליטוף מנחם, הבנה, רגש.

אבל לא עושה לי טוב שהוא מעיף אותי מעליו 20 שניות אחרי שהתחלתי לבכות.

לא עושה לי טוב לכתוב 200 פעם "אני האישה השנייה".

ולא עושה לי טוב לשיר ביחד עם עדי כהן 4 פעמים בריפיט את השיר "לבד על הגג שבתות וחגים" (לא יכולה לשמוע את השיר הזה יותר).

לא עושה לי טוב לנסוע עד אליו והוא לא טורח לרדת לראות אותי.

לא עושה לי טוב להטיח את הראש שלי 1000 פעם בקיר.

או לבחור באיזה חור אני רוצה לקבל איזה מהאחים שלי ואבא שלי, ומי יגמור ראשון.

לא עושה לי טוב להגיד שאני רוצה שהוא יזיין את אמא שלי, ושאני אצפה.

ולבחור איזו מהחברות שלי מתאימות לו.

לא עושה לי טוב שהפעם הראשונה שאנחנו שוכבים, זה עונש כי לא עניתי לו לממתינה, והוא פשוט עולה עלי, ובלי רגש משתמש בי כמו חור. זו היתה החוויה אם לא הכי קשה אז אחת מהקשות שעברתי בחיי.

לא עושה לי טוב לא לגמור חודש וחצי.... בכלל.... לא לבד ולא איתו (כי אסור).

לא עושה לי טוב לאכול מהרצפה.

לא עושה לי טוב להרגיש מנוצלת, לשלם על הכל.

לא עושה לי טוב לקרוא לעצמי שוב ושוב טיפשה. אני לא טיפשה!!!

לא עושה לי טוב לנבוח.

לא עושה לי טוב לשמוע אותו מורה לי בצעקות לגמור, וכשאני לא מסוגלת מרוב לחץ, להטיח את הראש שלי כי הפרתי ציווי שלו.

לא עושה לי טוב לכתוב 2800 משפטים בתור עונש.

לא עושה לי טוב להרגיש כל הזמן האשה השניה.

לא עושה לי טוב שאין לי מספיק חום שיאזן את הקור.

הרבה דברים אחרים לא עושים לי טוב,המון. המון.

מצחיק, חשבתי שלכתוב, לפחות חלק, יקל עלי, וזה לא מרגיש כמו הקלה.

מרגישה כאילו אני בפוסט טראומה, חייבת לכתוב על זה כל הזמן. לדבר על זה כל הזמן. מרגישה קצת לא נעים, כאילו, כמה אפשר לקרוא על זה.... אבל זה מה שאני צריכה כנראה.

לא מרוצה מהפוסט הזה. הכל יצא כמו תיאור לאקוני, לא מתאים לי. ולאקוני זה בדיוק ההפך ממה שאני מרגישה לגבי זה. ודווקא נורא ציפיתי לרגע שבו אוכל לכתוב הכל. אז עכשיו מרגישה צורך, אבל זה לא שחרר אותי כמו שחשבתי.

- כל הזמן מוסיפה דברים. לאט לאט מפשיר. לא מספיק. נראה לי שזה הפוסט שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב. אבל עדיין משהו אטום וסגור בתוכי, כמו בקבוק יין, פקק השעם לא נפתח.

רוצה שיפתח, רוצה להרגיש שהשלמתי ועברתי את זה, ולהמשיך הלאה. בנתיים לא משנה כמה שאני מדברת על זה, זה עדיין רחוק.

נכתב על ידי green_mile, 4/4/2005 04:10
94 תגובות הוסף תגובה 2 הפנו לכאן לינק ישיר לקטע