ושוב אנחנו רבים.

היום החם לא מפריע לדציבלים שלנו, הזיעה שניגרת וממלאת את בתי השחי לא מפריעה לבזבוז אנרגיות הזעם. אני בטוחה שלו זה יותר מעיק, כי לו יש שערות שם.

גם העובדה שאנחנו עומדים בין כל הארגזים, בדירה עירומה, מלאה באבק, מוקפים בסבלים עייפים ומזיעים, לא ממש הפריעה לפעולת הגרון שלי, ולפעולת הלשון שלו.

וכשאנחנו רבים, זה נשמע לא טוב.

כל הורידים יוצאים החוצה, העור נהיה אדום ורושף, והמילים נהיות יותר נמוכות מים המלח.

מה כבר לא איחלנו אחד לשניה? איזה כינויים עוד לא כינינו אחד את השני? והשנאה הזו בעיניים, אי אפשר לטעות בה.

כגודל השנאה - גודל האהבה.

ואולי השנאה גדולה יותר מהאהבה? מניעה את האהבה?

כשאנחנו רבים - הוא האויב הכי גדול שלי. אני שונאת אותו, אני רוצה להחזיר לו, להכאיב לו כמו שהוא מכאיב לי, יותר חזק, יותר כואב. נבהלת מהעוצמה של המבט שלו, שרגע לפני הביט בי בערגה, בתשוקה, ברכות, באהבה, ונאטמת יותר. ברגעים האלה אני יודעת שהוא לא טוב לי, שאני לא רוצה אותו, שאני לא רוצה ילדים ממנו. לא מהבהמה מוצצת עטינים, מטומטם, בור שלא מבין דבר, אטום רגשית, חרא חסר רגשות, שכבר שלוש שנים נקרא החבר שלי.

ואנחנו צורחים, חונכים את הדירה החדשה שלנו, והסבלים עומדים, נבוכים, ולא יודעים מה לעשות. אנחנו כבר מכירים טוב את המבטים האלה. בזוית העין, בין צרחה לצרחה, אני עוקבת אחרי מעשיהם. הם סיימו להעלות הכל, ועכשיו הם עומדים ומחכים לנו, שנסיים. אנחנו מפחידים, הם לא מעיזים להתערב, אפילו לא להתקרב. טוב, אנחנו מיומנים בזה. 

סיבת המריבה לא מהותית. זה יכול להיות כל דבר, זה בדרך כלל כל דבר, בדרך כלל אנחנו רבים על הדבר הכי קטן, הכי בנאלי, הכי לא מובן שיריבו בגללו, זה האתגר שלנו.

זוית העין שלי מגחכת. קבוצה של גברים חסונים, שלובי ידיים, מזיעים, מתבוננים באמוק שלנו ונסוגים אחורה, אט אט. אני דופקת צרחה אחרונה כשאני שומעת את טריקת הדלת, והוא כבר מכיר את הסימן. הוא יורה את הקללות הכי קטלניות, יודע כמה זה מדליק אותי, וזהו, הם כבר רחוקים.

עוצרים, מתבוננים אחד בשני, האויר יוצא מהאף, מעבירים משקל מרגל לרגל, בוחנים אחד את השני. כמה אנרגיה יש בתוכו עכשיו. לפחות כמו אצלי. אני נושכת שפתיים בכוח, מרגישה את עצמי פועמת, רואה אותו מעורר, כבר הרבה זמן שהוא מעורר.

התפוצצות של אנרגיה, תאונה חזיתית, אחד לתוך השני.

נופלים על הארגזים לופתים אחת את השני בכוח שלא יאמן, הזיעה מתערבבת, שנינו מושכים אחד מהשני את הבגדים, כבר לא מבחינים איזה איבר גוף שייך למי. הארגזים כורעים תחת המשקל, תחת האנרגיה העצומה שבהתנגשות שני גופים רועדים, ואני תוקעת בו ציפורניי, מכאיבה לו, והוא נושך כל חלקה טובה ומכאיב לי, ואני צורחת, צרחה של שנאה, של שטנה, של כאב, של תשוקה, של אהבה. ואנחנו נאבקים מי יהיה למעלה, והציפורן שלי שנתקעת לו בצוואר עושה את העבודה, אני מעליו, מכניסה אותו לתוכי, ונכנסת לאקסטזה. כל האנרגיות שלי מתועלות עכשיו לזיין אותו. בשר מתחכך בבשר, נוזלי גוף מתאחדים, שנינו צורחים, אף אחד מאיתנו לא באמת שם, בתוך החדר, אנחנו נמצאים בחלל משלנו, גוף זועם אחד.

וארגזים נפתחים, ואנחנו מזדיינים על הבגדים שלנו, הכל מגובב על הרצפה המאובקת, והאורגזמה מפוצצת את שנינו, שנינו חולקים את העוצמה המפחידה הזו.

הוא עדיין בתוכי, שוכבת עליו, מתנשקים. הוא מלטף לי את הגב, רוגע, אהבה.

"שוב הצלחנו, הא ממי? לא נראה לי שהם יחזרו לבקש את הכסף"

"כן, וזה אפילו היה אחלה סקס לחניכה של הבית החדש, מה אפשר לבקש יותר, ממי?"

הוא מסתכל עלי, מרוצה, מתבונן מסביבו, ומחייך.

"סקס על ארגזים זה דווקא מגניב".

כבר שלוש שנים אנחנו לא משלמים על כלום.