"לאאאאאאאאא!!!!!!! לא שוב!!!!!!! בבקשה, בבקשה!" כולי מתנשפת, אדומה, ידיים קפוצות לאגרופים, מנסה להאבק, ואני יודעת שלשווא, יודעת שהמאבק אבוד מראש.

הוא כל כך חזק, ואני כל כך חלשה, והכדורים לא מוסיפים.

אני יודעת שיש לו גיבוי, את כל הגיבוי שבעולם. הוא אח מצטיין בבית חולים הזה.

בית חולים שאני אשפזתי את עצמי בו, איזו טעות.

נכנס לחדר, מחייך את חיוכו הזדוני, זיק שטני בעיניו.

הוא מסתיר משהו מאחורי הגב. הוא חושב שאני לא רואה.

אולי הוא בעצם יודע שאני רואה. זו הדרך המעוותת שלו לבנות את המתח.

ועוד אני זו שמאובחנת כחולה בנפשה.

הוא מוציא את הכותונת, יודע שאחרת לא יצליח, יודע כמה שאני שונאת את הכותונת הזו, אבל נאלצת להכנע לה פעם אחר פעם, כי יודעת שהצעד הבא זו זריקה. ואני הרי מפחדת ממחטים...

"בואי, חמודה שלי, אל תעשי את זה שוב קשה, אח"כ אני אצטרך לחבוש לך את הפצעים, וממש לא מתחשק לי היום" הוא מתקרב אלי, לכאורה בנועם. הצל שלו כל כך גדול, ואני כל כך קטנה.

ואני דרוכה מולו, מנסה לחשוב על טקטיקת הימלטות.

לרגע מאבדת ריכוז, חושבת בערגה על הבית. הוא קולט את המבט החולמני ומתנפל עלי מאחורה, תופס יד אחרי יד וכובל אותן לכותונת הלבנה שאני כל כך שונאת והוא כל כך אוהב, כבר לא יכולה להאבק, מתפתלת כמטורפת בין זרועותיו, מנסה לצרוח, לא נשמע קול, ידו הכבדה על פי, יודעת שעוד מעט כבר לא יוותר לי כוח, יודעת מה עתיד לבוא, אבל לא נכנעת, רוצה להאבק עד שלא אוכל עוד, שלפחות אצליח להתיש אותו קצת.

"לא הולכים כצאן לטבח" ככה סבתא לימדה.

והא מצליח, שוב מצליח. העול שוב עלי. הוא הופך אותי על בטני, הידיים כבולות מסביב לגופי, מכאיבות. אני שונאת את התחושה הזו. כל כך מזיעה, כבולה בתוך הגוף שלי עצמי. אם זה לא היה כואב כל כך זה היה אפילו מגוחך. חוסר האונים הזה, גופי יוצר לי כלא, ללא סוהרים, ללא חומות, ללא ברזלים שמגבילים.

וללא אפשרות לברוח.

ידו הכבדה מקרקעת את גבי, פני מעוכות על המיטה, הוא מפשיל את הכותונת, קורע לי את זוג התחתונים הרביעי, הוא הבטיח שהוא יקנה לי חדשים, בנתיים כבר כמעט נגמרו לי כל זוגות התחתונים.

ושוב, הוא חודר לתוכי בכוח. ושוב, אני רטובה.

ושוב, הוא מכאיב לי כל כך, לא יכולה לזוז, קשה לי לנשום, מרגישה איך הוא קורע אותי מבפנים, והכותונת הזו, כל כך מכבידה, כל כך מנציחה...

משוגעות לובשות כותונות משוגעים.

משוגעות נרטבות ונהנות כשאונסים אותן.

משוגעות זועקות מכאב והנאה.

משוגעות נהנות כשכואב להן.

כל כך נהנות...

אני מתנשפת, זועקת, כל כולי מקבלת אותו עלי, והוא מגביר את הקצב, כבר יכולה לדמיין את מראה פניו המשולהב, עוצם עיניים, קצף לבן עולה מפיו, מזיין אותי...

גם הפעם לא יכולה להתאפק. הכיווצים שלי מכריחים אותו לגמור בתוכי, מתמלאת בזרעו הלבן. שוב גמרתי, ועוד לפניו. שונאת את עצמי.

מתמוטט עלי, כל כך כבד, הגוף שלו. והידיים שלי כבולות. כבולות בכותונת משוגעים.