היום הייתי אמורה לשבור יובש של חודש.

אוף, כבר תיכננתי איך אני אתנפל עליו, ואיזה דברים שונים אני אעשה, ושמתחשק לי נרות, ואיזה שיר אני אשים... ובעיקר, כמה שהיה לי בא!!!!

הכל היה טוב ויפה, והתכנון הלך מצוין (הוא התקשר, לא אני!), וזה רק עורר אותי יותר, ההורים שלי, כמו שעון, הודיעו שהם יוצאים, ואני עשיתי את כל הסידורים הדרושים (...).

ואז... ההורים שלי ישבו מול יורם גאון בטלויזיה, והחליטו לא לצאת!! איזה חוסר התחשבות... ואצלו אי אפשר, מסיבות משפחתיות כאלה ואחרות, ואני נשארתי עם החשק ביד... נמאס לי להיות חרמנית בלי להוציא את האנרגיה הזאת!!!

בסוף הלכתי לשבת בפאב/קפה עם חברה. עשיתי עיניים למישהו (הוא הסתכל קודם!) לא יצא מזה כלום, שיחת  נפש טובה.

היה נחמד.

אוף!!!!!!!!!!!!

חשבתם פעם כמה שירי אבל קיימים בעברית? כל פעם אני מגלה עוד שיר אחד, ועוד שיר, והם כולם כל כך נוגעים, ועצובים...

אתמול ישבתי כל היום, ובמקום ללמוד למבחן, ראיתי טלוויזיה. ראיתי ובכיתי.

וחשבתי איך לעזאזל נקלענו לתוך איזור כל כך אכזר, איך מקיפים אותנו אנשים כל כך לא אנושיים, שנתנו לשלוש משפחות לחיות בחוסר הידיעה הנוראית ביותר 3 שנים וארבעה חודשים, ואיך רוצחים אנשים, שסתם עלו לאוטובוס לעבוד, ללמוד...

ואז חשבתי שגם אנחנו כאלה, גם אנחנו לא טלית שכולה תכלת.

מה שמחזיק את השפיות שלי ואותי כאן, זה הידיעה הנואשת שאנחנו יותר טובים, שאנחנו לא כל כך אכזריים, כי אחרת, מה אני עושה כאן? איך אני יכולה להזדהות עם כל הכאב העצום הזה, ולדעת שגם אנחנו כאלה?? אני לא מסוגלת לחשוב עלינו כל כך רעים, תקראו לזה מנגנון הגנה, וזה מנגנון הגנה שאני לא רוצה שיאבד, כי זה יערער אותי לחלוטין.

שירתתי בצבא, אני אוהבת את המדינה שלי אהבת מוות, אבל למה המדינה שלי צריכה לסבול כל כך??? אני כל כך לא כזאת, לוחמנית ורעה, כל כך קשה לי להאמין לטענות הצד השני, אבל הקלישאה שמהדהדת בראשי לא מרפה: "צריך שניים לטנגו..."

אנחנו יותר טובים מהם, נכון??

לפעמים בא לי שנעתיק את המדינה שלנו לניו זילנד, או סתם פשוט לנסוע לניו זילנד, בלי לפחד, בלי לבכות...

אבל אז אני חושבת שברגע שאדע שמשהו קורה כאן, החיבור העמוק שלי יזדעזע וידרוש להיות כאן. למה לעזאזל אני כל כך קשורה לכאן?? למה זה כל כך קשה??