5 דברים ש...

אל ה-5 דברים ש... הגעתי במסגרת איזשהוא מחקר. כן, נו, אני לא סתם קוראת בלוגים. זו עבודה.
מאחר והיום הזה משביז, והכלכלה העולמית משביזה אותי עוד יותר (ומוטטה לא רק את השווקים, אלא גם פרויקט שהיה אמור לסלול את הדרך להמשך הדוקטורט ככביש 8 מסלולים עם פינות עצירה מרעננות בצד הדרך), אני מרשה לעצמי הפוגה של 10 דקות מכתיבת סקירת ספרות לטובת הפרחת שטויות לחלל האויר. אז ככה -
 
5 דברים שעשיתי לפני 10 שנים
1. לבשתי חליפות
2. הסתפרתי - בפעם הראשונה והאחרונה - קצוץ
3. לא הייתי מצליחה לישון, וגם כשישנתי הייתי מתעוררת בבעתה מוקדם מדי
4. נסעתי כל יום על כביש מספר 1 לירושלים וחזרה
5. הופעתי בבית המשפט העליון
 
5 דברים שאני אמורה לעשות היום
1. לגמור לפחות את סקירת הספרות למאמר, ולנסות להתחיל ניתוח של הדאטה
2. להכניס, סוף סוף, את הכביסה לארונות
3. להתקשר לדל שיתקנו את המאוורר של המחשב
4. לעשות קניות כי מחר הסופרים סגורים
5. לקחת חברה משדה התעופה
 
5 דברים שאעשה אם אהיה מיליונרית
1. אקנה בית נופש על אי טרופי
2. אתרום המון כסף למוסדות לילדים בסיכון
3. אמשיך לעשות את הדוקטורט, בשביל הכייף
4. או שאלמד לתואר אחר, גם בשביל הכייף
5. אוודא שהילדים שלי, והילדים של הילדים שלי, והילדים של הילדים של הילדים שלי (ובסדר, גם ההורים שלנו) מסודרים כלכלית
 
5 דברים שאעשה אם מחר אקבל 100,000 דולר
1. אחליף אוטו
2. אקח את כל המשפחה לחופש בהוואי
3. אקנה המון ספרים
4. אתרום קצת פחות כסף למוסדות לילדים בסיכון
5. אפתח לילדים עוד תכניות חסכון
 
5 דברים שאעשה אם אקבל 10000 דולר
1. אקח את כל המשפחה לחופש מופרע בניו יורק
2. אקנה בלאקברי סטורם. וגם אייפון, בשביל הכייף (וכן, אתה תקבל את הנייקי+ שלך...)
3. אקנה המון ספרים
4. אקנה את השמלה האדומה שראיתי בבננה ריפבליק
5. אנשום עמוק יותר ורגוע יותר לגבי הסמסטר הבא
 
5 מקומות בהם גרתי
אין לי.
בקושי שלושה מקומות עברתי בכל ימי חיי.
שניים בישראל, אחד כאן.
 
אבל, אני מוסיפה עוד סעיף בשביל לא להרגיש לגמרי קרתנית -
 
מקומות בהם ביקרתי (יותר מחמישה, אבל מותר לי), בסדר כרונולוגי
1. ניו יורק, והחוף המזרחי בכלל
2. צרפת, אלזס
3. אנגליה
4. שוויץ
5. איטליה
6. גרמניה. פעם אחת ודי
7. הולנד
8. קניה
9. תאילנד
10. נפאל
11. סינגפור
12. הונג-קונג (כשעוד הייתה שייכת לאנגליה)
13. טאייוון
14. יפן
15. החוף המערבי
16. שוב צרפת
17. שוב צרפת (פאריז, נו)
18. גואטמלה
19. הונדורס
20. ניקראגואה
21. קוסטה ריקה
22. שוב איטליה
23. שוב איטליה
24. ספרד
25. טורקיה
26. שוב ארה"ב. המון ארה"ב (לא חוכמה)
27. מקסיקו
28. ג'מאייקה

 
בטח שכחתי משהו.
 
5 עבודות בהן עבדתי
1. בייביסיטר (התחלתי הכי נמוך שאפשר - בייביסיטר לאוגרים. כן, כן)
2. מלצרית (שרדתי יומיים)
3. מדריכה בקידום
4. עורכת דין
5. המממ... מרגלת?
 
 
לא מתייגת, לא שולחת הלאה, לא אוהבת מכתבי שרשרת או שרשורים באופן כללי. מי שבא לו  - שיהנה.
 
טבח תרנגולי הודו שמח לכולם!

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 26/11/2008 17:35, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
91 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיס בוז'רסקי ב-3/12/2008 14:13

Curious George

אוקיי, בואו נשים את הדברים על השולחן. לשמוע (ולשאוג) את Careless Whisper עם עוד 20,000 איש, מפי הגבורה עצמה, כשהמנעד שלו לא זז מילימטר ב-25 השנים האחרונות, זו חוויה שמימית.

הנה, אמרתי את זה ושרדתי.      

אמנם לא לבשתי את אוברול הניילון בצהוב זרחני ששימש אותי נאמנה עת הקשבתי לראשונה לשירי וואם! (חייבים את ה-!), אני בספק אם מלבוש המופת הזה היה עולה עלי לו הייתי מנסה להכנס אליו, בכל זאת, עברו אי אלו 23 שנים מאז כיתה ח'. גם אם הייתי עומדת בסטנדרט הרזון (הגובה נשאר אותו גובה) של גיל 14, נדמה לי שאמא שלי כבר מזמן הפכה את האוברול הזה לכיסוי לכלובי תוכים, מצנח רחיפה או מפיות קרושה זרחניות. גם בלי האוברול, ועל אף חששות מוקדמים שמקורם בהופעה מזעזעת באמריקן איידול, עבר עלי אמש ערב של שכרון חושים.  

25 שנים אחרי תחילת הקריירה שלו (ואם אני סופרת נכון, 27. 25 זה רק לאמריקאים שלא יודעים לזהות דבר טוב כמו קלאב טרופיקנה כשהוא מונח להם מול העיניים) הוא נתן את אחת מהופעות חייו. והביקורות מהופעות קודמות בטור גורסות שכל אחת מההופעות היתה הופעת חייו. האיש לא פספס. תזמורת ענק בשתי קוליסות בנות שלוש קומות כל אחת, 6 זמרי וזמרות ליווי, וידאו ארט משובח (עם שימוש תכוף להפליא בצבעי הקשת) ותמונות מוקרנות מהחתונות של ליז טיילור ושל החיבוק המפורסם של קלינטון ומוניקה לווינסקי (הבחורה הזו מסתובבת כאן בבלוג יותר מדי), אילוסטרציה של תקליט (!!) והדמיית נחיתה של מסוק בתחילת Outside, שעתיים הופעה, עשרים דקות (על השעון!) של הפסקה, ואחד אלוהינו.  

לא שלא היו בעיות. השנים לא לגמרי היטיבו עם ג'ורג' (ותיכף אסייג) - הוא הולך והופך דומה לרינגו סטאר עם השנים. ולא, זה לא דבר טוב. מצד שני, כשהוריד את המשקפיים האיומים - שקנה כנראה בשוק בבידיא - בסוף ההופעה, חזר החיוך מעוטר הגומות שכבר ב-Fantastic עשה את זה לג'נדר הלא נכון. הסאונד לא היה מהמשובחים. וזה באנדרסטייטמנט. לא יודעת אם בגלל האולם המחורבן (בכל זאת, אולם ההופעות המרכזי של DC, לא יפה ללכלך) או בגלל מערכת ההגברה, ואולי בגלל המבטא הבריטי-ערס שיש לבחור, היה קשה להבין אותו כשדיבר, והיה קשה להפריד את המילים מהמוזיקה המשובחה, כששר. אבל אני, מכ'פת לי? את המילים אני מכירה בע"פ, וגם בשירים הנידחים ביותר, שבהם עמד הבעל בוהה בתדהמה מולי, הן קיפצו הישר מירכתי מוחי המקשיש והושרו (נגיד. אם הייתי יודעת לשיר) כמו בגיל 14. וזה היה כייף. כל כך כייף.    

הוא צחק, סיפר אנקדוטות, הראה תמונה שלו מהילדות (נו, דודה שלו ישבה בקהל), מסר נשיקות לקני, החבר שלו, קינטר את הבעלים האומללים שנסחבו עם נשותיהם המזדקנות (ואפילו סידר להם קטעי וידאו סמי-ארוטיים, כדי שלא רק הגייז יהנו) ובאופן כללי היה כה מתוק ומוכשר, שהתחשק לקחת אותו הביתה לאמא, עטוף באריזת מתנה בצבעים זרחניים.  

שעתיים. שעתיים עמדנו על הרגליים, כל המטרוניתות הכבודות שרגליהן כבר עייפו מורידים וריצה אחרי הילדים, שעתיים רקדנו, כולל הבעלים שבהתחלה העטו על עצמם הבעת פנים של "אני פה בגלל אשתי", שעתיים שרנו (טוב. שרתי. הוא הצטרף פעם בעשר מילים), שעתיים התמסרנו לקסם הג'ורג'י. והקסם לא פג.  

מדי פעם, במיוחד בביצועים של שירי וואם! (כן, גם אנדרו רידג'לי קשישא הפציע מדי פעם על המסך) נזרקתי 23 שנים אחורה, לחדר אחד, שקירותיו צבע לימון, אבל אף אחד לא ראה אותם - כי הם היו מכוסים ב-21, כן, 21 פוסטרים של הוד מעלתו המלך ג'ורג' (אמרתי לך שהיו לו תחתונים לבנים?!). השנים - שנות השמונים, הימים - ימי חדש, חדיש ומחודש, ואני - שנמנעתי ממלחמות עופרה נגד ירדנה, או תיסלם נגד בנזין, נפלתי שדודה לרגלי ה-182 ס"מ של ג'ורג'. בעולם האכזר שבו לא היה אינטרנט לכל נערה, נאלצתי לאסוף פירורי מידע ממקורות עדכניים הרבה פחות, כמו גליונות עבשים של המגזין הגרמני האיכותי "בראוו". היות ואני לא ידעתי מילה בגרמנית (למעט "שנל, שנל, יודן"), גייסתי את סבתא שלי למשימת התרגום. וכך, מחברת הזכרונות הוואמית שלי כללה פריטי מידע גזורים ומודבקים היטב, ובצידם תרגום לעברית נטולת ע' בכתב היד של סבתא שלי (כיידישאית טובה, סבתא שלי מאמינה שע' היא רק סוג של ניקוד). הפנטזיה שלי אז היתה שיום יבוא, ג'ורג' יצנח על סף דלתי, יבין שאני זו שהוא חיכה לה כל חייו, וימלט אותי מחיי זוועה בעיר המחרידה שבה ביליתי את נעורי, אל לונדון הגשומה אך הנוצצת או אל שאלה קטן באלפים, לחגוג בו את כריסמס.  נו,

את סוף הסיפור כולנו יודעים. ג'ורג' חיבב שירותי גברים יותר מאשר חדרי נערות בצבע לימון. אני הדחקתי את האהבה לפופ-איכותי-אך-לא-נחשב, בימים שבהם הכי ראוי היה להעריץ את מוריסי ואת ג'יזז אנד מרי צ'יין, ולא גיליתי לעולם שבעצם ג'ורג' ואני נועדנו לחיות את חיינו ביחד.

ברבות הימים גם הפוסטרים ירדו מהקירות, המחברת נעלמה אי שם בנבכי הבית של אמא שלי, ואני הדחקתי כה חזק עד שכששאלה אותי מישהי שהיתה איתי בטירונות איזו מוסיקה אני שומעת בווקמן, אמרתי בהתנשאות - "פיטר גבריאל וקייט בוש". אלה היו שתי הקסטות היחידות שזכרתי לקחת איתי בקיטבג...

לקח לשתינו קצת זמן של גישושים וחשדות הדדיים כדי שנתוודה זו בפני זו, שבעצם אויבות אנחנו - כי שתינו אמורות לחיות בבוא הימים עם ג'ורג'. לה היה פור עלי, כי היא גרה כמה שנים בלונדון וידעה בדיוק איפה הוא למד, ואיפה גרה המשפחה שלו. הזונע. אבל מאחר והמרחק בין בה"ד 12 לבושי-מידס, השכונה הבינונית בה הוא גר, היה בערך כמו המרחק בין ישראל לבין הירח, הסיכויים של שתינו היו דומים, ובמקום להלחם זו בזו, החלטנו לאחד כוחות, ולחלק את שלל הג'ורג' בינינו אחר כך.

אחת התובנות הראשונות שפיתחנו היתה שראוי לנו להסתיר את סודות הג'ורג' מהעולם, ובמקום זה להעמיד פני נשים אינטיליגנטיות, שנונות, שאוהבות לקרוא את ספרי האוניברסיטה המשודרת ולשמוע פיקסיז. טוב, היא באמת אוהבת את הפיקסיז.

שתינו הצלחנו בכך כל כך, עד שאפילו בני הזוג שלנו לא ידעו שהם מגדלים זוגיות עם פרחות לטנטיות, חובבות יורו-טראש, שלא באמת אוהבות לקרוא שירה. ולמרות ששתינו אוחזות במקצועות חופשיים נחשקים, אנחנו מעדיפות לשבת מול המחשב, לשחק סוליטר ולשמוע וואם! ורובי וויליאמס באייפוד. בשיחות חולין אנחנו מפגינות שיירים אינטלקטואלים משתדלים, אבל בינינו אנחנו יודעות את האמת - אם ג'ורג' יגיע, שתינו משאירות מאחור את בני הזוג והילדים, ופוסעות לעבר השקיעה האפלולית של שירותי הגברים בלוס אנג'לס בלא הנד עפעף.  

 

אבל לקראת גיל 40, נדמה לי שכדאי להתמודד עם האמת - הטעם שלי במוסיקה קלוקל. אני נמצאת בערך 5 שנים מאחורי האופנות המוסיקליות, ויש ז'אנרים שלמים שאין לי שום יכולת להבין (דאנס, טראנס וכל מה שבא אחרי 1991), אני אוהבת לשכב על הספה עם שוקולד ולקרוא ספרי צ'יק ליט חלולים, לא קראתי מעולם את "מלחמה ושלום" או את "מדאם בובארי", ואת רוב ספרי האוניברסיטה המשודרת שקניתי בשבוע הספר מעולם לא קראתי. הם נראו מצוין על הספריה. אני לא אינטלקטואלית, אני רדודה. ואני חיה עם זה בשלום.    

מאז שגילינו זו לזו את צפונות ג'ורג'נו עברו 19 שנים.

בשבוע שעבר היא ילדה את בנה השלישי.

אתמול אני עמדתי באולם, סימסתי לה תמונות מההופעה (חרא מצלמה יש לי בטלפון), צרחתי כנערה בת 15, רקדתי והשתוללתי כמו שלא עשיתי שנים (וקניתי חולצה! בקרוב בארץ). ובהדרן הלפני-אחרון, רקדתי סלואו לצלילי Careless Whisper עם הבחור הכי שווה באולם, שיודע כמה הטעם שלי במוזיקה נחות. וזה לא היה ג'ורג'.

 

(פטורה בלא כלום אי אפשר, נכון קיטי?) -   

זה היה, בביצוע מצוין, לרבות איזכורי רידג'לי.  

 

וגם זה, לקינוח ההופעה (כולל לינדה אוונג'ליסטה הבלתי נמנעת)  - 

 

והביצוע המופתי שלו ל-Feeling good של נינה סימון :

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/7/2008 22:31, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, נעים, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת בארץ הקודש ב-17/8/2008 21:12

פוסטסטרוקטורליזם להמונים

הסמסטר הזה מתיש. מאד. המון עבודה, מטלות שנופלות על הראש כמטר של עיזים, וכשלרגע יש זמן להרחיב את הריאות ולנשום נשימה עמוקה, בדיוק מוצאת את דרכה עוד עז, ונוחתת ישירות על קנה הנשימה. ככה, בשביל החיוניות שבחנק. 
אבל בין כל העזים והקש והגבבה (בכל זאת, העזים צריכות לאכול משהו), מסתנן לו מדי פעם פירור של זהב. הפעם, הפירור הזה הגיע בדמות מאמר נידח* שעוסק בשאלת זהות המידע הדיגיטלי ברשת.
רגע, לפני שאתם מפהקים ובורחים לדיר העזים הקרוב למקום מגוריכם, הסכיתו. מדברים שם עליכם. כן, עליכם, פעוטות שבויי רשת ונושמי אויר DSL צלול. אתם, שכותבים או קוראים בלוגים, מדי פעם מטקבקים (כנסו כנסו, יודעת ת'אמת), קונים פה ושם ברשת, מזמינים טיסה באתר של חברת התעופה ושוטחים הגיגים בפורומים.

מי אתם בכלל? והשאלה החשובה יותר - כמו שאבירמה גולן היתה מנסחת אותה - מה זה משנה.
אני חיה בעולם הזה, למעלה מעשור. כמה מהאנשים האהובים עלי בתבל הכרתי במדיום הוירטואלי. בתחילה, כשהייתי צריכה להסביר איך ואיפה הכרנו, הייתי מגמגמת "אה, באינטרנט". ומיד הסתכלו עלי במבט שכל כולו אמר "אהא! שלוותא זה פה, מעבר לפינה. ברור שמשם היא ברחה". לאט לאט ההכרה שקיימים עולמות שלמים ועשירים שלא באים בהכרח לידי ביטוי במפגשי פנים אל פנים בתנועת הנוער, הצליחה לחלחל לקהלים רחבים יותר באוכלוסיה. נדמה לי שאפילו אמא שלי כבר מבינה שגם בוירטואליה אפשר לקשור קשרים.
אבל מעבר לשאלות הבנאליות על טיב הקשרים ועל המניעים לקיומם, עולה שאלה עמוקה הרבה יותר - ערבוב העולמות וערבוב הזהויות. מי אנחנו בעצם? הדמות הפיזית, בשר ודם, על שלל מרכיביה, או הדמות הוירטואלית, שפיסות ממנה נמצאות בבלוג, בוידאו שעולה ליו טיוב, בפוסט כזה או אחר בקהילה אינטרנטית או ברכישות ברשת? ואיזו מהן חשובה יותר?
התשובה, כמובן, אינה מוחלטת. אבל ההפרדה הדיכוטומית בין "החיים" ל"וירטואליה" בוודאי כבר אינה רלוונטית, ואפילו הטרמינולוגיה משתנה מ"וירטואליה" ל"דיגיטליה".
מי שקורא פה בבלוג מקבל הצצה לפן מאד מסוים בחיים שלי. בדומה לכך, מי שרואה את היסטוריית הקניות שלי באמאזון יכול לחשוב שאני בנאדם מאד אקלקטי, ולדידם של אנשי אמאזון, ממש לא משנה מי היא אורזת שמחוץ למסך. כל עוד הם יכולים להציע לי מוצר שיענה במדויק לצרכים שלי כפי שהם משתקפים בהיסטוריית הקניות והבראוזינג שלי, הם מבסוטים. קוראת, מבשלת, מטיילת, קשורה איכשהוא לילדים, הולכת לג'ים (הא, לא נכון! זה היה בשביל הבעל). זו מי שאני בעיניהם, וזה ממש לא משנה אם יש לי פנים נוספים כאלה או אחרים. העיקר שהקופה מצלצלת בסוף הפיתוי.

בדומה לדמות הצרכנית שלי, גם דמותי הבלוגית או הדיגיטלית היא מאד מסוימת. היא כוללת, בין היתר, חלקים שהשארתי ממני בקהילות כאלה ואחרות, חוויות שעיבדתי דרך כתיבה אינטרנטית.אבל נעלמים ממנה כל אותם חלקי משפטים שהתחילו פוסט שמעולם לא נכתב, כל האירועים, הרגשות, הדעות והמחשבות שלא נכתבו או נכתבו חלקית.  עד כאן, תאמרו, בסדר. זה מה שאת בוחרת להציג וסביר שאנחנו לא מכירים את מי שאת באמת, גם אם נדמה לנו שכן. אבל מה לגבי היחסים שמתפתחים כתוצאה מהיכרויות שמתקיימות במרחב הדיגיטלי? היחסים. כן. עניין סבוך. אבל פחות משנדמה לנו. היחסים שלנו, כולם - דיגיטליים כאחרים - מושתתים על אמונה של הכרת האחר. אבל אנחנו לא באמת מכירים את מי שמולנו עד תומו. רק את הפנים שהוא או היא בוחרים להציג בפנינו, כמראה למה שאנחנו מציגים בפניהם. עליהם אנחנו משתיתים את האמונה שלנו בהכרת האחר ובטיבם של היחסים, באופן לא מאד שונה מאנשי השיווק של אמאזון.
כשאנחנו עובדים, אנחנו מציגים בפני הקולגות שלנו מצג מסוים. כשאנחנו לומדים - מצג אחר. בגינה עם האמהות שרודפות אחרי עוללים - אנחנו מופת של הורות, ובבית - לא תמיד כאלה.
וזה בסדר. לגמרי בסדר.
מערכות יחסים הן אינסטרומנטליות - הן ממלאות צרכים שונים שלנו, ברגעים שונים: הן יוצרות צחוק, עניין, כעס, אתגר, תמיכה, סיוע, תסכול, הכלה, דרבון, קושי. אבל לא כל מערכת יחסים אמורה או יכולה למלא את כל הצרכים (ברגע שהוצאנו את הילדים שלנו מהמשוואה). לכן הדמות שלנו, כפי שהיא מוצגת בעיני האחר טובה דיה, גם אם היא חלקית ומורכבת מפיסות מידע שלוקטו במדיום ספציפי ומוגבל. זו הדמות שעל בסיסה מושתתת מערכת היחסים. אנחנו אומרים לחברים שלנו את מה שאנחנו חושבים שהם ירצו לשמוע (וזה כולל לפעמים, אבל לא תמיד, את האמת המלאה). אנחנו חוסכים בפרטים המיותרים, ומדגישים את מה שחשוב לנו או להם, לפי ההבנה שלנו את מה שמתרחש בינינו. סוג של שיווק, לא?

שהרי, מה זה משנה לכם אם אני בלונדינית, שחיה באחוזת פאר בכפר או בת 15 מבת ים, ואולי בכלל גבר? יחסי הבלוג בינינו נסמכים על העובדה שאתם מכירים פן מסוים שלי, ואני מכירה את אותם פנים שאתם חושפים בפני. כשלוקחים צעד קדימה, בשיחות שהן ארוכות ועמוקות יותר, במייל, בטלפון (יש עוד חיה כזו?!) או פנים אל פנים, המאזן משתנה שוב ושוב, כדי לתמוך בשינוי של מערכת היחסים כולה.. 

ולשאלתה של אבירמה (שהפן היחיד שלה שאני מכירה הוא תוצאת החיקוי המופתי של עלמה זק) - החשיבות היא בעיקר בקביעת הגבולות של עצמנו. לדעת מה אנחנו יוצרים במחי כתיבתנו, מה התועלות ומה החסרונות של החשיפה, ולהבין שאנחנו לא נדמים בעיני אחרים כדמות העגולה שאותה אנחנו חיים ומכירים. אנחנו שטוחים כי כך יצרנו את עצמנו כפי שאנחנו נשקפים בעיני אחרים. 


אה, ולפני חצי שעה עברתי את ביקורת וועדת הדוקטורט של השנה הראשונה. לא עפתי מהתכנית. הנה עוד מערכת יחסים עם פן מאד מסוים. אני והועדה שלי. הם מכירים אותי בכתיבה, בעבודה, בהבנה שלי. אין להם מושג מי האדם שמאחורי הרעיונות והמילים (אולי זה גם כי הם אמריקאים עד זרא). עכשיו אני יכולה לשבת ולהמם אותם במילים השנונות שלי כשאכתוב את המאמר שיסכם את כל מה שאמרתי עכשיו, באופן הרבה יותר אקדמי ומדויק. אתם הרי עזי הנסיון החביבות עלי. 

---

* תום, בשבילך - לא ברור לי מה חשבו הכותבים כששלחו מאמר פילוסופי במהותו לכתב עת במנהל עסקים. אולי בגלל זה רק אני ואמא שלהם קראנו אותו...

Zwick, D., Dholakia, N. (2004). Whose Identity Is It Anyway? Consumer Representation in the Age of Database Marketing. Journal of Macromarketing  24, 31

 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 15/4/2008 22:00, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי
124 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-22/4/2008 16:51

18,471