מדרג הזכרון
הפוסט הזה לא נכתב ביום הזכרון, אבל יפורסם בו. כמו שנינה כתבה פעם בהקשר אחר, הזכרון הוא משהו יום יומי. ימי זכרון רק נותנים את העטיפה ה"ממלכתית", את החובה לזכור כאן ועכשיו.
לא מתאים לי לזכור דווקא בימי זכרון רשמיים. הזכרון חד יותר וחשוב יותר בימים כתיקונם - ימי הולדת, ימי הלידה של הילדים, יום החתונה, יום ההולדת שלו (שגם זכרון התאריך המדויק הולך ומטשטש עם השנים. 6 או 7 בחודש? מה זה בדיוק היה?).
 
על החורים המתרחבים בזכרון היה לי פעם ויכוח עם חבר. למי היה קל יותר, מי "הרוויח" יותר?
הוא - שאבד את אביו בגיל 10, באופן פתאומי - או אני, בגיל שנתיים וארבעה חודשים?
הוא - שגדל איתו, שחווה את החיים עם אבא - או אני, שלא ממש יודעת מה אומר המשפט הזה, מה חשיבותו של אב בבית או בחיים.
נדמה לי שאחרי ויכוח ארוך ומפותל, שנינו הסכמנו שאני בת המזל בין שנינו. לי קל יותר, כי דבר שלא מכירים - לא חשים בחסרונו. כמו עיוור שלא יודע לדמיין מה הוא צבע אדום או כחול. כמו מי שלא טעם מעולם שוקולד.
"אבא" היה במשך שנים מושג אבסטרקטי, שכולם מדברים עליו אבל כשהוא איננו - הוא איננו. בדיוק כמו שיכולתי לדמיין איך הייתי גדלה לו הייתי גבוהה יותר, נטולת משקפיים או בלונדינית עסיסית, כך יכולתי לדמיין גם את החיים כמשפחה בעלת יותר משני מרכיבים. אמא, אבא, ילדה. אולי גם עוד ילדים. לא, זה מוזר מדי. לא מבינה בזה כלום, תעזבו אותי. לדמיין אין משמעו להבין.
מצד שני, הויכוח הזה התנהל כשהיינו בני אחת עשרה לערך, כך שאת תקפות מסקנותיו אולי כדאי לקחת בערבון מוגבל מה.
 
עברו הרבה שנים מאז.
עברתי את גיל 28, הגיל בו נהרג אבי, ואני מבוגרת ממנו כבר כמה שנים טובות. זו תחושה מאד מוזרה. אנשים בני 28 נראים לי היום כמעט ילדים. זה הופך את החיים שלו למשהו כל כך... מפוספס. מה כבר אפשר להספיק עד גיל 28?
גם בן זוגי עבר את גיל 28, כמה שנים לפני. במפתיע - לא התאלמנתי באותה שנה. עד כמה שזה נשמע מוזר, באמת הופתעתי. איכשהוא, זה נראה לי משהו מאד הגיוני, אולי אפילו מתבקש.
כשבכורי נולד חיכיתי שיעבור את גיל שנתיים וחצי. כששרד אותו עם שני הורים (ואח בדרך), הופתעתי שוב.
אני מחכה עכשיו שהמיניאטורה תהיה בת שנתיים וארבעה חודשים. עוד שמונה חודשים. כשהיא תעבור את מכשול הזמן הזה, אולי אנשום לרווחה.
נדמה לי שעכשיו אני מבינה באופן קצת פחות תיאורטי את משמעות ה"אבא" במשפחה. אני רואה את בעלי עם הילדים, את האהבה שלהם, את הקרבה שלהם, את מה שהוא עושה איתם ועבורם. דברים קטנים. של יומיום. טבעיים שכמותם. דברים שהופכים את הבנת החסר לקצת יותר גדולה.
 
ועדיין אני חושבת שאני בת מזל יותר מהחבר ההוא.
 

---

ומשהו על ההררכיה של השכול -
להיות יתומת צה"ל זה סוג של סמל סטטוס. זה לא "סתם" יתמות. כשאומרים "אה, אני יתומת צה"ל" בנסיבות שונות (כשהרופא, למשל, תוהה מה גרם לאחד מהוריך למות בגיל כה צעיר), מבטו של זה שעומד מולך משתנה, העמידה מזדקפת קלות, ההבנה קלה ופשוטה יותר.
זה אדיוטי.
במיוחד לאור העובדה שאת אבא שלי, למשל, אפשר לשייך למלחמה מסוימת, אבל בפועל הוא נהרג אחרי הפסקת האש, ובנסיבות הכי לא הירואיות שאפשר לדמיין - בתאונת דרכים.
במשך שנים הסתפקתי בהסבר לאקוני של "מלחמת יום כיפור" וזהו. לא העזתי לומר שהוא נהרג בתאונת דרכים. איכשהוא זה מהל את השכול, הפך אותו לדלוח יותר, חשוב פחות. עמידתו של מי שמולי היתה הופכת זקופה פחות, ההוד, ההדר ומגש הכסף היו נעלמים ברגע. כולה תאונת דרכים, יכולה לקרות גם בדרך חזרה מהעבודה, לא?
הרגשתי סוג של פיקציה. לא יתומה "אמיתית". לא כמו אלה של הצנחנים וגולני שבו ידיהם שחררו את החרמון ועוד כמה מקומות, שהרי אבא שלי היה פרופילניק. הוא לא נלחם ממש, הוא רק היה מאלה שאוספים את הפיסות בסוף המלחמה.
גם בבתי הקברות נשמרה ההררכיה באדיקות. כיתובי המצבות שונים, הדיסטנס נשמר -
"נהרג בקרב" לחשובים באמת;
"נפל בעת מילוי תפקידו" לאלה שהיו שם, על יד, לא בדיוק באמצע הצנטרום של האתוס;
"נפל בעת שירותו" לכל השאר, המתים ממחלות, המתאבדים, המתים מתאונות שלא במסגרת מלחמתית.
אנחנו היינו שם באמצע. נפל בעת מילוי תפקידו. נישט א הין נישט א הער, ובכל זאת - בקאסטה קצת יותר נחשבת מהנופלים-סתם. קל יותר להטשטש כך, ולא להצמד לעובדות המדויקות כשמסביבך כולם חושבים שאבא שלך חייל-גיבור-על-המשמרת ומינימום שחרר את הכותל בעצמו.
אולי רק אחרי שבגרתי יותר ממנו קל לי להודות בדיס-סטטוס שלו בקול מלא.
 

---

את בית הקברות "שלנו" אני אוהבת. תמיד צחקנו שפעם נעשה עם הילדים העתידיים שלי, הנכדים, פיקניק "אצל סבא".
יש שם עצים, והמון המון דשא, וגבעה קטנה שגם בימים הכי חמים במישור החוף יש בה רוח. באמת מקום מקסים. ושקט. גם ביום הזכרון הוא לא עמוס כמו בתי הקברות הגדולים, ואנחנו מברכים את מזלנו הטוב שהביא אותו (ובעצם, את רוב המשפחה) דווקא לשם. אפילו טלפון ציבורי התקינו שם, באמצע החלקה הצבאית.
אמא שלי תמיד אומרת שזה בשביל שאבא שלי יוכל להזמין לעצמו פיצה כשהוא משחק קלפים עם החבר'ה שסביבו. לא שהוא יודע שיש שליחויות של פיצה. ב-73' דומינוס עוד לא ממש הפציעו וגם טלפונים - כאלה עם חוגה - היו מצרך נדיר.
אנחנו בחלקה של ה"ותיקים". אלה שלפני לבנון. יש שם כמה מהמאורעות שלפני מלחמת העצמאות, כמה מ-48, ובעיקר ממלחמת ששת הימים ויום הכיפורים.
ההורים כבר מתמעטים, הנשים מזדקנות, הילדים מביאים את הנכדים. כולם מכירים את כולם.
הנה, שניים משמאל מאיתנו זה אח של הפרופסור המכובד. זה שביום רגיל לא יגיד שלום בלי שישלמו לו כמה אלפים על חוות דעת שניה, עוצר לרגע, עוסק בשיחת חולין.
ומימין, המסכן ההוא ש"נפל בעת שירותו", וכבר שנים לוחשים - בכל שנה פחות ופחות בשקט - שהתאבד. ההורים שלו כבר מתו ואם לא נדליק את הנר על הקבר שלו אף אחד אחר לא יעשה.
ומאחור המשפחה התימנית. "דער פרענקים" היתה סבתא, אמא של אבא שלי, לוחשת. הם תמיד מתפרצים בבכי, והפולנים מהשורה הראשונה היו מעקמים את האף. אבל הפולנים, וגם היא, כבר לא איתנו.
ושוב החזן הצבאי, ממלמל את תהילים קי"ט בסוג של הדרת כבוד מכורכמת. אני יודעת בעל פה את הפסוקים שמתחילים בה"א. תנסו אותי: "הוריני אדוני דרך חוקיך ואנצורך עקב... הט לבי לאדוותיך...". מסכן אבא שלי. נתקע עם שלושה ה"אים בשם המלא שלו.
את התרמילים של ירי הכבוד אוספים ילדים אחרים, כבר לא אני. זה היה אחד משיאי יום הזכרון. האיסוף וההשוואות שאחריו.
מעניין אם גם השנה החצוצרן הצבאי עם החצ'קונים על הפנים (לא משנה שבכל שנה הם מתחלפים, הם תמיד נראים אותו דבר - רק אנחנו מזדקנים) יזייף או שיצליח לחצרץ את תרועת הכבוד בלי פספוס? בלי זיוף זה לא נחשב יום זכרון כהלכתו.
וכמה קלישאות יאמר נציג הממשלה במשך שלוש דקות הנאום המקובלות? "מחבקים", "חושבים", "מחויבים"?
במקום זה נלך לטקס של הקהילה הישראלית המקומית. שנאמר, במותם ציוו לנו את הפאתוס.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/4/2007 17:24, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, על עצמי לספר ידעתי
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-29/4/2007 14:02

תהיה

ונניח שלא היתה מלחמת העולם השניה.

נניח שלא היתה שואה.

נניח שכל אבות-אבותי ואמהות-אמהותי היו נשארים בחיים ומסלול חייהם לא משתנה.

אם כל זה היה מתקיים - לבטח אני לא הייתי נולדת.

 

(מחשבה מבעיתה מה - האם אני צריכה להודות לנאצים על פועלם?)*

 

 

 

 

---

* נא לקרא בציניות המתבקשת.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 15/4/2007 18:38, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי, הומור שחור
37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-18/4/2007 21:51

שנכניס גם את האלמנט?
ביפ! האור האדום הקטן שכתוב עליו brake מהבהב קלות, ונדם.
"הממ... משהו מוזר בברקסים" הוא אומר. "אה, כן" אני נזכרת - "כבר היו כמה פעמים כאלה, אבל הוא תיכף כבה".
הוא מסתובב אלי במבט המום - "זה האור של הברקס, את יודעת? זה אומר שמשהו לא בסדר בברקסים".
"כן, אבל הוא תמיד נכבה אחרי שניה, אז לא התייחסתי".
"יופי" הוא מפטיר בציניות. "אז לא יהיו לך ברקסים".
 
אז לא יהיו ברקסים. נו, מה אני יכולה לעשות? האוטו נוסע? נוסע. במצב סביר? סביר. בגלל בלינג! אחד קטן של תאורה צריך להכניס אותו למוסך? לא.
אם לא מדובר בקטסטרופה מוחלטת או תאונה מתקרבת אני לא רואה סיבה להתקרב למוסכים. מוסכים הם מקום מפחיד שבולע נערות תמימות כמוני. כמעט כמו בנקים. מוסכניקים ופקידות בנק שמתקשרות באמצע היום - הרי לכם שני סוגי אנשים שאתם לא רוצים כל קשר איתם, וזיווג בין שניהם מבטיח הולדת ילדים שיפוצניקים, עם חריץ מבצבץ מהמכנסיים ומבחר הבטחות שמחר יחזרו, שהשיש ישר ושהנזילה הזאת מהחלון היא בעצם מפל דקורטיבי. המגזר המפחיד בעולם.
 
כשנולדתי עמדתי כנראה בתור שבו חילקו תבונה מסוימת, ידיים יצירתיות יחסית וחוסר יכולת מוחלט לתקשר עם בעלי מקצועות מהסוג האמור.
לשמחתי הרבה, במשך 20 השנים הראשונות לחיי נחסכו ממני רוב האינטראקציות האלו, בחסות אמא שלי. אח"כ נאלצתי לעבור כמה שנים טובות של תעיה בשבילי התעוקות היומיומיות ששיאן מפגשים בלתי אמצעיים עם פקידי הביטוח הלאומי. לשמחתי הרבה, אחרי כמה שנים התחתנתי ומיד ביצעתי אאוט-סורסינג למטלות האלה.
 
לא בגלל העיניים היפות שלו (ויש לו - אני יודעת שאתה קורא את זה...), ולא בגלל הממון הרב שהביא איתו (והוא לא...) ולא בגלל שאר טובות הנאה הכרוכות בחיי הנישואין בחרתי להפוך לאשה מוחזקת. את זה יכולתי לעשות תיאורטית גם בלי טבעת על האצבע. אבל הטבעת נותנת את ההכשר האולטימטיבי לבזר סמכויות. לדעת שמעכשיו ועד עולם יהיה מי שיקח את האוטו למוסך, ידבר עם הפקידה בבנק, יתווכח עם השיפוצניק, ישפצר את המחשב ובאופן כללי ימלא את תפקידו הגברי, ידאג לכסותי, עונתי ויהרוג בשבילי ג'וקים.
נכון, היו כמה כשלים בדרך. כמו ג'וק שהופיע בזמן שכבודו בילה בשירות המולדת, וחייב אסטרטגית תקיפה נועזת בעורף האויב (כן, יש לו עורף והוא עושה קולות ממש מגעילים כשהוא נמחץ). או  טראומה מביקור במכון לבדיקת רכב (+בטן של חודש תשיעי) כי הוא בדיוק היה עסוק בתורנות בעבודה. נו, באמת, איזה תירוץ עלוב.
אבל מלבד זוטות כאלה מתנהלים חיי הנישואין שלנו על מי מנוחות:
הוא במוסך. אני קונה מתנות לחגים.
הוא מסדר דוחות מס. אני מחליטה מה הילדים לובשים וזוכרת שהחלפת נעליים כדאי לעשות לפני שכפות הרגליים מתכדררות בחוסר מקום בנעל.
הוא מתקן פנצ'רים באופניים. אני מזכירה לו מה התאריך הנכון של יום ההולדת של אמא שלו.
מאד נוח.
 
לפעמים אני מתהפכת על משכבי בלילות ותוהה מה יקרה אם נפרד. תעזבו את הלוגיסטיקה, שברון הלב של הילדים והצורך לחזור לעולם הדייטים (אמאל'ה!). הכי מפחיד זה לחשוב כמה תעצומות נפש תדרשנה כדי ללכת למוסך, להתמודד עם המסך הכחול שמבליח מדי פעם אצל המחשב או עם בלינגים מזדמנים מצד האוטו או הבית.
אני מניחה שבטי פרידן היתה סוקלת אותי בשמחה (בטח בתוך בור הבדיקות הזה של הטסטים) על הפרשנות הבלתי פמיניסטית בעליל של החיים, אבל אם הברירה היא בין עצמאות ומוסך לבין הנחת הראש מעדנות על כתף חסונה ועפעוף עפעפיים חינני שיביא לכך שהוא זה שיצא החוצה לסידורים ואני אשב על הספה בבית עם ספר צ'יק-ליט רדוד ודיאט קולה, הבחירה שלי ברורה. שבטי פרידן תלך למוסך, ואם אפשר - שגם תדבר עם הבנק.
 

---

ואיפה אתם בסדר?
רחוק. בטיול.
היו שלום ותודה על המצות. נתראה אי שם אחרי החג.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/3/2007 15:37, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
30 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-6/4/2007 19:00

18,471