שבועות ומפלצות ירוקות

פעם, בלימודי התואר השני, פקדתי אוניברסיטה שמחייבת לימודי יהדות (שלוש נקודות למנחשים נכונה). הבחירה שלי בין הקורסים היתה אוטומטית - זה שאין בו חובת נוכחות, זה שהבחינות בו אמריקאיות, וזה שהשאלות לבחינה  שלו מסתובבות בקרב הסטודנטים כבר כמה שנים. ככה נפלתי על שניים - מועדי ישראל ודיני אישות. איכשהוא, מבין השניים, דווקא במועדי ישראל שיחקתי אותה עם ציון מפואר. כל זה לא הכין אותי לעוצמת ה"יום טוב שני של גלויות" שחוגגים כאן. תרשמו לי פסח פעמיים, ראש השנה כפול on the rocks ואפילו שבועות, המוזנח שבין החגים, מוכפל לכדי שני ימי חופש (לא כולל ערב חג).

אבל בגן היהודי של כבוד הרב הבלונדיני מגדילים עשות, ומגשרים בין הדאבל-שבועות לבין החג שבא בסוף-סוף השבוע הזה, memorial day (שנחגג, כראוי ליום זכרון, בסיילים אימתניים), באמא של כל הגשרים. התוצאה היא ילד שעתיד לשבת בבית כשבוע, אמא על סף חרפון ואח גדול שמקנא קשות בחופש של הצעיר ממנו. אז היום זכה השאטני ליום חופש שלא מן המניין, בעוד חבריו עמלים על הצגת סוף השנה בבית הספר, והטף ואני שמנו פעמינו לראות את שרק 3. אח, איזו נחת.  

 

נכון שאין סרט שישווה להנאה הצרופה משרק 1, ובכל זאת - השלישי עדיף על השני, ומייצר צחוקים לא רעים בכלל. בלי לשתול פה ספוילרים, השילוב של חתרנות אנטי-אנדרסנית במפגיע, חזרה כאובה לבית הספר התיכון (מה נהיה, כולם סבלו בתיכון? גם הגיקים שתסרטו את שרק? בעצם, במיוחד הגיקים שתסרטו את שרק, לא?), חבורת נסיכות שנעה בין פאקציות מתקדמת לבין עצבנות רצחנית, ועניינים עמוקים - ככל שמפלצת ירוקה ומפליצה יכולה להיות עמוקה - של הורות, וקבלו שעה וחצי של הנאה נטו. לא כזו שמחשבה תבונית או תהיה קיומית נותרות אחריה. לגמרי לא. אבל בתור מרענן משפחתי ליום לוהט, זה בדיוק במקום.

איך סיכמה את זה המיניאטורה (שנגררת אחרי אחיה ולכן רואה בדרך כלל סרטים שממש לא מתאימים לגילה)? "היה שרק! היה כייף!" (זה נחשב משפט, נכון?).  

---

ובהקשר אחר לגמרי - נכון שריצה של שניים וחצי מייל במהירות ממוצע של 6.3 מייל לשעה זה מכובד? ספרו את זה לשרירים הכואבים שלי, שמולם על מסך הטלויזיה מצחקקת רייצ'ל ריי, סוג של קציצה מרתה סטיוארטית, ומבשלת מאכלים שמכילים בעיקר שומן מוקשה, כולסטרול מסוגים שונים, סוכרים מעובדים וקמח לבן. וכשממש נחה עליה הרוח היא גם מוזגת לה איזו מרגריטה רעננה. אלוהים, אחרי מייל וקצת בא לקפוץ, לפרוץ את מסך הטלויזיה ולשתות לה את כל הקנקן.

(נדמה לי, אבל אני לא בטוחה, שאני מתחילה להתמכר לחדר הכושר הזה. או שאולי זו רק אימת פתיחת העונה בבריכה שנותנת אותותיה).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 25/5/2007 22:54, בקטגוריות נעים, על עצמי לספר ידעתי
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-31/5/2007 18:48

סבלנות
אחת הסיבות שבגללן לא הפכתי מעולם לעורכת דין דגולה מרבבה היא שאין לי סבלנות.
(יש עוד כל מיני נסיבות מקלות, ביניהן בוס שתלטני שחירב לי את הפרספקטיבה על עולם עריכת הדין לנצח, שעות מטורפות ועמידה בדום מתוח כל אימת ששופט כזה או אחר הורה למזכירה שלו - "תשלחי להם בפקס זימון לדיון מחר בשמונה בבוקר, ובואי נראה איך הם מגיבים". שמעתם פעם את הסיפור על הרשלה והזבוב נטול הגפיים? ככה הגבנו).
 
העדר הסבלנות הזה לא התפוגג עם עזיבת המקצוע. להפך, הוא הולך ותופס מקום גם בחיים הפרטיים. אני לא אוהבת ולא מצליחה להתמודד היטב עם מצבים שבהם הכדור אינו מונח בידיים שלי, רצוי חזק בידיים, ויש לי שליטה על מה שקורה איתי וסביבי. איך זה מסתדר עם עצלנות כרונית שגורמת לי לדחות כל החלטה ומעש? מסתדר. מסתבר.
 
בשבועיים האחרונים הכדור היה זרוק הרחק מטווח הידיים שלי.
זה התחיל בחיפושי גן למיניאטורה. גנים, במיוחד לגילאים פעוטים להפליא, אינם חזון נפרץ כאן. המיניאטורה מככבת ברשימות המתנה לגנים בערך מעת לידתה (וכבר אז רמזו לנו שמוטב היה לו היינו רושמים אותה עוד טרם הלידה, שכן יש המקדימים ורושמים את ילדיהם הלא-נולדים לגן, אפילו טרם נפגשו הביצית והזרע של הוריהם. אני תוהה אם יש כאלה שרושמים את הילדים שלהם לגנים כאן גם אם טרם פגשו את בן זוגם. זה לא יפתיע אותי).
החודש נודע לנו שבשעה טובה ומוצלחת היא הצליחה להעפיל לראשות רשימת ההמתנה (ידעתי שהילדה שלי מוצלחת...) ויתפנה לה מקום בגן מבוקש בתחילת ספטמבר. הללויה.
 
בהיותי אמא חרדה, שלא לומר קונטרול פריקית ידועה, ביקשתי לראות שוב את הגן והגננות. באתי, ונחרדתי. אחת משתי הגננות שאיתן היתה אמורה לבלות את יומה, יכולה להקרא - במקרה הטוב - קרחון. על שם כמות החיבה שהיא מפגינה למול הילדים שבטיפולה. היא הסתובבה שם כמו רוח רפאים עצבנית, לא מחייכת, לא מחבקת, לא כלום. חשבתי שאולי זו אני המבולבלת, שכן מן המפורסמות היא שהגן הזה משובח עד מאד, ושלחתי גם את הבעל לבקר שם. לשמחתי, הוא חזר עם אותה תובנה בדיוק (ומבלי שהדרכתי את העד, כבודו!). בפעם השניה שאני ראיתי את קספר הרוח הבלתי ידידותית, היא הגדילה לעשות ואף הורידה מכה קטנה על ידו של ילדון שכל חטאו היה לבהות השמיימה עת היה אמור להוריד את התחתונים בשירותים.
סיכמנו שנינו - לקבוצה הזו לא תכנס המיניאטורה, ויהי מה.
למזלנו, היתה שם עוד קבוצה שבה שתי גננות חמות ונחמדות. ביקשנו שהיא תשובץ לקבוצה הזו ויבוא לציון גואל.
 
אלא מה, באמריקאית, זה לא כל כך הולך.
אנחנו ביקשנו. האדמיניסטרטורית עשתה שריר והודיעה שרק בקבוצה של קספר יש מקום. וזהו. טייק איט או ליב איט.
כשהסברתי לה את ההסתייגויות שלנו מקספר, היא הפכה פאסיבית אגרסיבית ומיד טענה למולנו שאנחנו מנסים לעשות לה מניפולציה. איזו מניפולציה? למה לעשות מניפולציה? על זה לא היתה לה תשובה. שלחתי לה אימייל עם פרטי המקרה, לבקשתה (כי כשזה לא בכתב היא לא מאמינה) והזדעזעתי בשקט. אופציית הגן הזה ירדה מעל הפרק.
 
הבעיה היתה שכל אופציות הגנים האחרות היו בעייתיות מטעמי זמן, תקציב או רשימות המתנה.
וכך, כבר שבועיים אני מסתובבת עם אבן על הלב.
מה יהיה בספטמבר?
מה יהיה על המיניאטורה?
מה יהיה עלי? אני עוד לא יודעת אם בספטמבר אעבוד או אלמד. איך אפשר למצוא גן שיתאים לשני התסריטים הכל כך שונים זה מזה?
הזמן חולף, שעון החול מתקתק כמו שאמרו אי אלו ראשי ממשלה. מה עושים?
ואולי בכלל מטפלת? אבל זה עולה הון. ואיך מוצאים? ואיך מוודאים שהיא טובה ומוצלחת ולא רוצחת שכירה בעלת הפרעה נפשית עם סממנים פדופיליים?
זה לא פלא שאישיותי חסרת הסבלנות לא הצליחה להתמודד עם העניינים, ואוטומטית הפסיקה לישון.
זה לא אני. זו האישיות.
 
בלילות ניסיתי לקושש פרטי מידע על גנים, מטפלות - בבית, לא בבית, משרה חלקית, משרה מלאה, בייביסיטריות, או-פריות. חרשתי מודעות בקרייגסליסט, קראתי בשקיקה אתרים. ניסיתי לקמבץ קומבינות שכללו שעות, הסעות, מחירים, משכורות, עלויות. נהמתי על הסביבה באופן תמידי - בעל, ילדים, שכנים אומללים. כל מי שנקלע לטווח האש חטף.
שינה? זה לא היה באג'נדה.
 

---

הבוקר דיברתי עם האדמיניסטרטורית. הפלא ופלא, התפנה מקום בקבוצה השניה.
מסתבר ששרירים ואסרטיביות עובדים גם כאן. הוריי.
לו רק הייתי יכולה להמנע מהשבועיים האלה שהכדור לא שוטט במגרש שלי, להחזיר לעצמי את שעות השינה האבודות ולילדים את האמא הלא-עצבנית-בטירוף שהיתה להם פעם. אח, לו רק.
מרוב שמחה ואושר התקשרתי מיד לאוניברסיטה, לוודא שלא איבדתי את מקומי שם. אם ירדה משימה אחת מעל לוח החרדות הקיומיות, למה לא להמשיך בשוונג לזו שאחריה? הם היו כל כך נחמדים וכל כך מסייעים שכואב הלב לחשוב שאולי עוד אבריז להם. ובמקרה הזה, לפחות הכדור בידיים שלי. עושה ג'אגלינג מסחרר, אבל נמצא שם.
 
<מצד שני, המיניאטורה תהיה הכי קטנה בקבוצה שלה. לגמרי-לגמרי הכי קטנה, וגם כך, לא בכדי היא נקראת המיניאטורה. איך היא תתמודד? מה יהיה?
טוב שיש דאגות חדשות לאבד בגינן שעות שינה. הללויה. >
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 16/5/2007 21:03, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-24/5/2007 16:08

לא לשכוח לנשום
תנשמו. תנשפו. עם הפה. עכשיו תנוחת "הלוחם" בשתי ידיים. קוברה ניצבת. עכשיו להרפות, על הרצפה. לנשוף. לשאוף. לנשוף. לא לשכוח לנשום. לשׂכֶל את הרגל מעל לשניה. את הגוף למתוח לכיוון השני. לנשום. לשאוף. לנשוף. לא לשכוח לנשום. זה צריך לכאוב לכם בצד הגוף. כואב? יופי. לנשוף.
תחזיקו חזק את הקרסוליים בקצות האצבעות. למתוח חזק. לשחרר את הראש מכל המחשבות. לשאוף. לנשוף.
לא לחשוב על העצבים. על הקריזות ששברו שיאים בימים האחרונים.
לא לחשוב על הדברים שלא מסתדרים כמו שצריך.
לא לחשוב על הברירות שמתבררות כחסרות ברירה.
לא לחשוב על מה שמעסיק את הראש כל היום וכל הלילה.
לא לחשוב על מצב שבו אין לכם דרך לבחור, כי אתם לא יודעים מה אפשרויות הבחירה.
לא לחשוב על השעות הארוכות מול המחשב שלא מניבות דבר.
לא לחשוב על כך שכבר מאי. שלא ברור בכלל מה יהיה בספטמבר.
לא לחשוב על כל הטרדות שמקבלות מימדים מיתיים בכל דקה שחולפת.
לא לחשוב.
לשאוף. עם האף.
לנשוף. עם הפה.
לא לחשוב.
להרפות.
לא לשכוח לנשום.
 

---

סאממק. כואבות לי הזרועות, כואבים לי שרירי הבטן. כואבים לי שרירים שאני לא מכירה ושלא הכירו אותי עד היום.
אני שואפת ונושפת כמו תומאס הקטר כשהדיוידי נתקע. קוברה ניצבת? קוברה קורסת. איך לעזאזל הם מקשתים את הגב ככה, הסינים האלה שמולי? ומי בכלל המציא את השטות שנקראת "יוגהלאטיס". הוא באמת חשב שאפשר לשכוח לנשום?
 
הרפיה.
עשר דקות של דממה מופרת במוסיקה שקטה.
אני מצליחה לא לחשוב. לעשר דקות, לא לחשוב. זה יותר זמן רוגע ממה שהצלחתי לגייס לעצמי בשלושת הימים האחרונים. לא שוכחת לנשום.
נגמר השיעור. מגלגלים מזרנים. יוצאים החוצה אל האור, העיניים ממצמצות.
לשאוף. לנשוף. לנסות לא לחשוב.
לא הולך. שוב הדאגות מתחילות.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 11/5/2007 05:47, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-16/5/2007 20:00

18,471