מה יש לי?

הכל בגלל דרורית. בגלל דרורית, בגלל יום ממש לא מוצלח ובגלל שאני במעמקיו של שיעור משעמם להחריד. בגללה אתם לא מקבלים פוסט תמונות, ריחות וטעמים של צ'רלסטון, אה-לה חלף עם הרוח, אלא את רשימת המצאי הפרטית והלא מחייבת שלי:  

מה יש לי באוטו? (לא רק דיסקים)
דיסקים -
מיקה
רפי
גידי גוב בלילה גוב (שניים שלושה דיסקים)
יהודית רביץ החדש
ביטלס (נדמה לי שסרג'נט פפר, אבל מי זוכר? אני מצליחה לתמרן רק בין מיקה לרפי, לתביעות הילדים)
זרעים של מסטיק (המקורי) 

מה עוד? שלושה בקבוקי מים, שני בוסטרים, כסא תינוק אחד. שני זוגות משקפי שמש לילדים, שלושה כובעים. ספר מפות של האיזור (לא, אין לי GPS ואני גאה בזה!), קופון הנחה לשטיפת רכב (באמת, הגיע הזמן), rush hour אלקטרוני, 2 בקבוקי דיאט קולה ואחד של תה קר (חם), עטים, צבעים, אישור חניה לרכב לגן ולאוניברסיטה, עגלה בבגאז'.  

מה יש לי כרגע במקרר
דיאט קולה
חלב אורגני
מיץ תפוזים. הרבה מיץ תפוזים.
שניצלים מאתמול
פסטה
קוטג'
sour cream כתחליף לגבינה לבנה
כמה יוגורטים
זיתים
מלפפונים
עגבניות
גזר
פטריות
קטשופ
רטבים לבשר, חרדל
ביצים
גבינה צהובה, גבינת עזים, גאודה, בייבי בל, פילדלפיה
סלמי
בירה
יין
פריזר מלא בבייגלים ובשר טחון.  
 
מה יש לי ליד המיטה
מערכת מיני
עגילים
שרשרת
ציורים של הבנים (במגירה)
ספרים: הלקסיקון של החיים - רוביק רוזנטל
Charleston - ג'ון ג'ייקס
The Bastard of Istanbul - אפיק שפק
Interaction Design
הקטלוג של איקאה, 2008
שלומי שבן - עיר  
 
מה יש לי על המתלה בחדר השינה אין לי מתלה. יש כסא. על הכסא יש בלגן. המון המון בגדים מבולגנים. גם מקופלים ונקיים שרק צריכים עוד צעד וחצי להגיע לארון.  
 
מה יש לי בתיק לפטופ ומטען
ארנק
ליפ גלוס
מברשת
מסקרה
מפתחות לבית ולאוטו
יומן. מנייר
סלולרי
ניירת של האוניברסיטה
פתק מהסינים של הניקוי-יבש
מסטיקים
פסק זמן
דיאט קולה  
 
מה יש לי כרגע בגוף
רעב, עייפות, עיניים טרוטות, לב מכווץ ודואב, רגל חצי רדומה.
 
מה יש לי כרגע בראש
האוטו שדפקתי בחניה
המיניאטורה וקשיי ההסתגלות שלה לגן
שתי הרצאות שצריך להעביר
שתי עבודות שצריך לכתוב
כמה תרגילים שצריך להכין
שיעור משעמם שמסתובב כמו זמזום של יתוש
מיילים שצריך לענות להם
שנות טובות שצריך להשיב להן
טלפון לבעלבית בעניין התנור
טלפון לאוניברסיטה בעניין המלגה
למלא טפסים למלגה. להבין את הטפסים למלגה.  
 
נכון שזה לא ממש מעניין?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 19/9/2007 00:06, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מרי ג'יין ב-9/10/2007 09:04

הגזענות, כפי שסיפרתי אותה לנעלי
"כן, אני דווקא מכירה מצוין את רמת אביב. גיסתי גרה שם, ועד הקיץ שעבר היינו מבקרים שם לפחות ל-3 שבועות כל קיץ. אבל הכי כייף היה בכריסמס, מזג האויר היה נפלא".
מזג האויר. איך שיחה עם אנגלים תמיד מגיעה למזג האויר?
ישבתי מולה, מתחילה להתרחב חזרה מההתכווצות הראשונית שלי על הכורסא, האצבעות הפכו קצת פחות לבנות והלחץ ירד קצת.
היא "משלנו"?
לא. היא בטוח לא משלנו.
היא אנגליה.
אבל בעלה משלנו. ועוד איך משלנו. יש לו כזה שם יהודי, שאי אפשר לפספס.
וחמתה, וגיסתה, וכל המשפחה - הכי משלנו בעולם. רמת אביב. דקה ורבע משם ביליתי אי אלו שנות עבודה.
השרירים נמתחו מחדש ונרגעו.
היא משלנו. היא לטובתי. עברנו את מכשול הרושם הראשוני. 

---

לפני חודש וחצי בערך הלכתי לראיון העבודה השלישי שלי כאן.
עשרות אימיילים עם קורות חיים, מאות מודעות שסרקתי בעקביות, עשרה "סוכני חיפוש" ממוחשבים, אגו פריך ועצבים רופפים, זומנתי לראיון למשרה שעל הנייר נשמעה מעניינת יחסית, ובפרקטיקה היתה לחלוטין לא מתאימה לי או למה שאני יודעת או רוצה לעשות. אבל הלכתי, כדי להשתפשף, וכי לא אומרים לא לפני הראיון. רק אחריו.
קניתי נעליים חדשות, כאלה הראויות לעבודה אמריקאית, עם שפיצים ועקב גבוה, התלבשתי בבגדי מבוגרים, קיללתי את הנעליים שעושות לי יבלות והלכתי.
בפגישה הראשונה עם מי שאמורה היתה להיות הבוסית העתידית שלי, משהו קצת חרק. משהו בהצגה שלה, בשם - שלא ממש הצלחתי להבין - היה מעט מטריד. הקור שנשב מלחיצת היד הכפויה שלה היה ברור. גם אם הייתי מתאימה לתפקיד כמו שמעון פרס לנשיאות, היא לא היתה מבסוטה מהעניין.
מי יודע, אולי אלה היו הנעליים. ראו שהן לוחצות?
עשר דקות אחר כך, כשההערות שהיא כתבה על דפי הראיון שלי היו בערבית, התחלתי להסתכל סביב. התמונות שראיתי גרמו לי להתכווץ בכסא - ממחמד א-דורה דרך ילדות פלסטיניות המבכות את כיפת הסלע ועד לסלוגנים בעד שחרור האדמות הכבושות. לפתע השם הפרטי, שהיה כה קשה להגיה קודם, עשה לי "קליק".
אני יושבת מולה, עם הרזומה ההו-כה-ישראלי שלי והיא מצמצמת מולי עיניים עוינות. הו.
היה מוזר לשבת מהצד השני של הגזענות. יצא לי לעבוד בתפקידים שבהם גזענות (במובן האוקסימורוני של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ערכי מגילת העצמאות וגו') היתה חלק מהגדרת התפקיד. זה היה לא נעים. לפעמים הבאתי הביתה את התסכול והעצבים, לפעמים פתחתי פה מול מי שלא הבינו למה אני חושבת שגזענות זה משהו לא תקין, לא נכון, לא ראוי - גם אם הוא מעוגן היטב בחוקי המדינה. ולפעמים....שתקתי. החלקתי חלק מהתחושות הלא נעימות. לא גאווה גדולה, אני מודה.
אבל אף פעם, עד לאותו ראיון, לא ישבתי בצד שנבחן למעלה ולמטה, מול המבט המזלזל בואכה שוטם. אמלש דיברה על העדר גזענות באמריקה. זה כנראה לא היה רלוונטי לראיון הזה. לא היתה שם שום פוליטיקלי-קורקטנס נוסח אמריקה. היה שם מתח ברור, מחשמל. מאד מזרח תיכוני.  
זו היתה חוויה לא נעימה. מענוות במידת מה, פוקחת עיניים. די קשה.
חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים, יודעת שאת המשרה הזו לא אקבל.
הרציונליזציה אמרה - לא נורא, ממילא אני לא רוצה לעבוד עם מי ששונאת אותי מראש בגלל מי ומה שאני, ובכלל לא רציתי במשרה הזו. העלבון צרב עוד קצת.

---

כשהגעתי הביתה, שפופה, פתחתי את המייל.
היה שם מכתב ברכה מלבב מהאוניברסיטה - משהו בסגנון "כמה שנשמח אם תצטרפי אלינו, וכדי לשמח אותך בכלל ולעשות לך את החיים נוחים בפרט, הרי לך מלגה חביבה שתאפשר לך לא לעבוד בשנת לימודייך הראשונה".
הו.
נכון שזו לא מלגה גבוהה במיוחד, אבל - היי, משלמים לי כסף כדי ללמוד! אני צריכה להיות באמת מטורפת כדי לוותר על העסק הזה. הלב התרחב בחזרה למימדים הרגילים שלו.
הקץ לראיונות עבודה מתסכלים ולנעליים לוחצות. ברוכים הבאים ג'ינסים פשוטים וטי שירטים. בכל זאת, לראיון עם המנחה העתידית שלי הרגשתי צורך להתלבש בצורה קצת יותר הולמת, למעט הנעליים הלוחצות. מזל שטרחתי, אחרת היו חושבים בטעות שאני אחת מתלמידי הקולג' החדשים שבדיוק הגיעו לשם ההורים שלהם. ככה היה ברור שאני פשוט אחד מההורים...
 
וכך הגעתי לכורסא מולה. מכווצת את האצבעות על המסעדים. מרגישה צורך עז לעשות רושם טוב, נכון.
לקח בדיוק שלוש דקות עד שהגענו לשיחה על רמת אביב.
"מכירה את רחוב זה וזה?"
"בטח, זה ליד המרכז המסחרי".
"כן, ואיזה יופי של מזג אויר יש שם בכריסמס".
 
עשר דקות אחר כך כבר סגרנו שחמותה תעזור לי בענייני תרגום מסמכים כדי לעקוף את הבירוקרטיה האוניברסיטאית, שהיא תעזור לי כדי לקצר הליכים כדי לקבל תואר שני - במקום זה שאת התזה שלו נטשתי - תוך כדי הדוקטורט. שיהיה. "אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי תואר שני, נכון?" צחקקה. סוג של מאכעריות וקיצורי דרך כל כך מוכרים וכל כך לא אמריקאים.
 
ישראלים ויהודים מוצאים כאן אחד את השני. מתחברים בקלות כמו שני חלקים של K'Nex.
השיחות פשוטות יותר, יש סוג של הבנה שקטה (או לא שקטה) הדדית. מחסומי הנימוס והסמול-טוק נעלמים כמעט בין רגע. לא תמיד, כמובן. תלוי באדם, במטען התרבותי שלו, בשפה, במיקום החברתי שלו. במיוחד לא כשמדובר בערסים...
גם קבוצות אתניות אחרות כאן - ההודים, הקוריאנים - מתכנסות בקלות אל תוך עצמן. הן שולחות זרועות אל החברה האמריקאית, מנסות להשתלב. אבל הכי נוח "בבית". אצל מי שמבין את הבדיחות שלך ואת הניואנסים התרבותיים.

למעשה, גם זה סוג של גזענות - ברוורס.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/7/2007 18:24, בקטגוריות רק באמריקה, על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-24/7/2007 06:44

שבת
לא היה לנו כח לנסוע רחוק. אז נסענו רק שעתיים. ים אין כאן. לפחות לא ים נורמלי, כזה שאפשר לשבת על החוף שלו, לשתות משהו קר ולבהות בילדים שרצים על החוף ומשתוללים במים. מי היה מאמין שאחרי שנגור 20 דקות (באיטיות הכי גדולה של כביש 5) מהים, נדרש לנסוע שעתיים רק בשביל לראות את הים ולא לרדת אליו, כי גם חופים של ממש אין. והמים קרים. קרים לאללה. אבל במקום שבו אין חופים, יש סרטנים. ויש שמש, ואפילו מצאנו פיסת חול להשתעשע בה.  

אני מאד מתאפקת ולכן אין כאן בדיחות סרטן. מאד מאד מתאפקת.

 

---

והיום כבר גשם. מהבוקר יורד גשם.

הבעל לקח את הילדים למוזיאון ואני יושבת ושולחת קורות חיים, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. כמו לזרוק אבנים לבאר - נעים באותו רגע (טוב, לא נכון. לא נעים) אבל שום דבר פרודוקטיבי לא יוצא מזה, חוץ מהידיעה שעשית משהו.

וחדוות השבת, השמש, החול והמרגריטה נעלמה. אם כבר אין חדווה - לפחות נלך לקפל כביסה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/6/2007 22:07, בקטגוריות טיולים, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קרי ומיסטר ביג ב-14/6/2007 02:13

18,471