שמונה בעקבות אחד
היום, לפני שמונה שנים, הוא נולד. השאטני שלי. בכורי.
אם סופרים את זה בשעות-ישראל, הוא כבר בן שמונה וכמעט יום שלם. פה, החגיגות התחילו קצת יותר מאוחר, ויסתיימו אי שם לקראת יום ההולדת של אחותו, בקיץ. או כשאנחנו נקרוס. מה שיבוא קודם.
 
לפני שמונה שנים הוא נולד, ומאז הוא מלמד אותי בכל יום דברים חדשים. ואני לא מדברת על המיתולוגיה היוונית שהוא מכיר על בוריה, או על יפן הפאודלית, שאותה הוא מדסקס עם חבר טוב שלו, כשהם מנתחים עמוקות את המעמדות השונים ואיפה בדיוק היו ניצבים הנינג'ות שם באמצע.
הוא מלמד אותנו איך חיים, איך פועלים ואיך לא. מה אומרים ומה מצנזרים, איך מעודדים ואיך מגמדים, איך אוהבים.
 
הוא מנחה אותנו בשבילי חיים שעד אליו לא הכרנו. עוד בטרם נולד הוא לימד אותנו מה היא דאגה. אבל עד שהוא היה שם, בעיניו הענקיות והנמשים שהולכים ומתרבים לו על האף, לא הבנו באמת מה היא. הוא לימד אותנו מה הם גזים (בקטנה. זה היה אחיו שכתב את הטקסטבוק בנושא, שנתיים וחצי אחריו) ואיך הלב נשבר כשאין איך לעזור; הוא לימד אותנו מה זה טורטיקוליס וכמה צריך לעבוד כדי לתקן את זה; על כך שיש תינוקות שלא מדברים בגיל 9 חודשים ושזה בסדר, ממש בסדר. כי כשהוא יהיה מוכן זה יקרה. רק באותו רגע זה יקרה, וממנו והלאה הכל יהיה בסדר.
הוא לימד אותי על סבלנות ועל הצורך בקבלה של דברים שאינם בשליטתי (לא אמרתי שהפנמתי! לימוד אינו שווה ערך להפקת לקחים..), על מחויבות ודאגה, על בלמים עצמיים ועל העדרם לפעמים. על היד הקטנה שלפעמים מחפשת את המקום ביד הגדולה, ולפעמים מתנתקת ממנה במפגיע כדי לעסוק במשהו אחר, חשוב יותר.
 
יותר מכל, הוא מלמד אותי על עצמי. הוא משקף במדויק את מה שאנחנו מקרינים עליו. את הדברים הטובים - ובאופן קצת פחות נעים, גם את הדברים הלא יצוגיים. כמו ספוג, הוא שם. קולט הכל, מפנים, מעבד ומחצין בדיוק ברגעים הכי סבוכים, מביכים או קשים.
 
ובשנים האחרונות אני מסתכלת עליו בונה לעצמו את הדרך שלו.
היא לא קלה, הדרך הזו. אני רוצה לעמוד שם לפניו, לסקל את האבנים שעומדות בדרכו, ויודעת שזה בלתי אפשרי. שהוא צריך להתקל בהן, ליפול לפעמים, לכאוב, לקום ולהמשיך הלאה. וכמו שהוא נתקל באבנים שבדרך, אני פוסעת בשביל מקביל של הורות, נופלת לבורות מפתיעים או דווקא שגרתיים, נחבלת בברך או בלב, וממשיכה הלאה. לפעמים הוא נופל איתי לבור, לפעמים מושיט יד החוצה. שנינו מנערים את האבק ואני חושבת שאין דרך אחרת. שככה זה צריך להיות, גם אם זה לגמרי לא פשוט או קל, לשנינו.
כי יחד איתו נולדו המחויבות והאחריות. וקצת אחריהן, מתמהמהת מפאת הלם שינוי החיים, הגיעה גם האהבה. אהבה שאין כמוה. כי אין כמוהו.
 
כשנולד, אחרי שעות ארוכות ואיומות של צירים וכאב, שמו אותו - יצור אדום ומקומט - עלי. הוא פקח עיניים והסתכל עלי בעיניים אפורות, ענקיות, סקרניות. העיניים כבר מזמן חומות, הוא כבר לא אדום, לא מקומט, אבל הסקרנות עוד בוערת שם.
הוא חכם, הילד שלי.
ורגיש. לפעמים גם קוצני (מעניין מאיפה הוא קיבל את זה?!).
ואוהב מוסיקה, ומנגן להפליא בפסנתר.
והחל מלפני יומיים מחליק במיומנות מרשימה ברולרבליידס.
הוא יודע דברים שמפתיעים אותי בכל פעם מחדש. דבר אחד בטוח - הידע והיכולות המתמטיות שלו טובים משלי פי כמה.
יש לו במיטה, בממוצע, שישה ספרים בכל זמן נתון (ומאיפה זה הגיע, באמת?)
וכשהוא קורא אין דבר בעולם שיפריע לו, הוא מסוגל להעצר עם שרוך חצי שרוך ורגל באויר, כי ראה מילה כתובה (גם אם זה מטריף את אמא שלו. או, אולי, במיוחד אם זה מטריף את אמא שלו).
ואחרי שנה באמריקה הוא בלע את הארי פוטר באנגלית. בעצם, הוא מעדיף כעת ספרים באנגלית. אבל בעברית הוא קורא מגיל 3.
הוא אוהב בייסבול (למה?!) ולא אוהב כדורסל.
ומשחקי מחשב. עכשיו יש לו גם Wii (אחרי מרדף ארוך ומתיש אחר הקונסולות הנדירות).
הוא אח גדול נפלא, מגונן, אוהב ואהוב. וכמו כל אח גדול הוא גם שתלטן ומציק לפרקים.
הוא רזה כמו מקל, אבל מסוגל לגמור 10 קציצות במכה אחת, אם רק יכינו לו את מה שהוא הכי אוהב.
הוא מגלה סימנים של טיינאייג'ר רגוז, אבל לפעמים עוד בא לליטוף או חיבוק.
ולפעמים אנחנו מתכסחים כמו שרק אמא וילד יכולים להתכסח. ואז הוא מתנסח ביכולת של עורך דין מיומן (מסתבר שגם בצעקות אפשר להיות רהוט) ומבעית אותי למחשבה מה עוד עומד לפנינו...
ויש לו את צבע העיניים והנמשים של אמא שלו, את הרגליים של אבא שלו, ואת האופי שהוא שלו. רק שלו.
 
ואני אוהבת אותו עד השמיים, וחזרה, ובסיבובים, ועד לירח ועודהפעם.
 

(וזה היה השיר שאיתו היה נרדם, כשעוד היה קטן).
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 4/3/2008 17:56, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
82 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-12/4/2008 17:38

תרבות יום א' (או ב')
אתמול נחגג כאן Veteran's Day שנועד לכבד את שועלי הקרבות הותיקים של צבאות ארה"ב למיניהם. הדרך המקובלת ליצירת הדרת כבוד ותחושת הוקרה כאן היא לצאת בשלל סיילים מוטרפים. כך מציינים את יום הזכרון, יום העצמאות, ומסתבר שגם את יום הווטרנים. רק את תרנגולי ההודו מוקירים כאן יותר, והסייל שמתקיים מיד לאחר בליסת התרנגולים של חג ההודיה עולה על כל אחיו. יש למה לחכות.
 
הבעל, שמספר ימי החופשה שלו מצומצם ומצומק כאחד, זכה ליום חופש רשמי לכבוד הווטרנים. הילדים, לעומת זאת, הלכו גם הלכו לבית הספר. היש חופש מוצלח מזה? את המיניאטורה, לעומת זאת, קיבלנו למשמרת - שכן הגן שלה והעבודה של הבעל חד הם: כשלו יש חופש, גם לה. אבל ילד אחד משלושה זה בערך כמו ללכת עם-להרגיש בלי. קלי קלות.
 
במקום סיילים או שגרת לימודים מבורכת (אם כי עמוסה עד חנק) שמנו את פעמינו לגלרייה שטרם פקדנו - Corcoran Gallery - שמתמחה באמנות מודרנית, ובה מתקיימות בימים אלה שתי תערוכות צילום מעניינות: של אנסל אדאמס ואנני ליבוביץ.
על התערוכה של אנסל אדאמס אין לי הרבה מה לומר. כבוד, צלם חשוב, בלה בלה, הרבה טכניקה, צילומי טבע משעממים עד מוות (סליחה, שצ"ה). לקח לנו רבע שעה להבין את הרעיון ולהמשיך הלאה.
התערוכה של אנני ליבוביץ, לעומת זאת, מרתקת. היא קצת אקלקטית (אולי אקלקטית מדי), וכולל תמונות אישיות ומשפחתיות, בצד תמונות עיתונות שצילמה מהמלחמה ביוגוסלביה או הטבח ברואנדה, תמונות סלבס (לרולינג סטונס ולוואניטי פייר) ובעיקר את תיעוד חייה לצד סוזן סונטאג.
לא ידעתי שהן היו זוג, ורק תוך הליכה בתערוכה, שמקיפה את הפעמיים בהן חלתה סונטאג בסרטן, את ההחלמה מהראשון וההכנעות לשני, עד לצילומים שלה מיד לאחר מותה, למדתי על חייהן המשותפים. התמונות שהיא צילמה כשהסרטן חזר הן אכזריות, חסרות רחמים, בוטות ונוגעות ללב. רואים בהן את סונטאג הקירחת, הקמוטה, לאחר ניתוח בטן - כולל התפרים והגילוח - בכל עליבותה. ובכל זאת, ולמרות האכזריות שבהן, האהבה שעולה מהן מאד ברורה.
כמו התמונות של סונטאג, דווקא התמונות האישיות שלה ושל המשפחה שלה (היא צילמה המון את הוריה, והסדרה שצולמה בסמוך למותו של אביה - בימים לפני המוות ואחריו - היא היפה והעדינה ביותר בתערוכה) היו מעניינות יותר. רואים שם משפחה אוהבת, גדולה, כמה דורות של ילדים, נכדים, הורים, והתמונות מצליחות להעביר רגעים רגילים לגמרי של החיים - ארוחת בוקר, ביקור בים, רביצה על הספה, וליצור סיפור מורכב יותר. אולי לא שלם - הרי המצלמה לא נוכחת בכל רגע, וההשלמות שלנו את הקטעים החסרים הן רק המצאה, אבל השלמת התמונות לכדי קו זמן וסיפור מורכב יותר, הופכת אותן למעניינות הרבה יותר מאשר תמונה תלושה בזמן.
יש בחירות מעניינות בתערוכה - להציג את בראד פיט הצעיר שכוב על מיטה מכוסה עור נמר במלון בלאס ווגאס בצמוד לתמונות איומות מהטבח ברואנדה. משהו בהשוואה ביניהן מציגה את פיט בריקנותו, ודווקא אליה נמשכים חלק גדול מהמבקרים בגלריה. אפשר כמעט לחוש את הבוז שהיא מרגישה כלפי חלק מהסלבריטיז (לרבות נשיא המדינה המכובד, ג'ורג' דבליו, שצולם כשהוא מעוטר במבט זחוח במיוחד ובאבזם חגורה בצורת סמל הנשיאות - הנשר האמריקאי). הדיסוננס בינם לבין התמונות האישיות והעיתונאיות, והמוטיב המשותף לכל התמונות בתערוכה - סוג של אנושיות - מעוררים מחשבה.
 
אחרי הפסקה לשלאף שטונדה, כמקובל בעמים תרבותיים, הלכתי לשמוע את מאיר שלו מדבר על "יונה ונער".
היה מרתק - הוא מספר סיפורים בחסד. משעשע, מצחיק, מושך אליו את הקהל.
ובכל זאת, הדבר הראשון אליו שמתי לב היה הקושי שלו עם השפה. הוא לא דובר אנגלית, וההרצאה ניתנה באנגלית, למרות שחלק גדול מהקהל היה דובר עברית. הוא נאבק בשפה. ניסה למצוא את המילים ואת הדרכים להביע את עצמו. ולפעמים פשוט ויתר.
דווקא הוא, שמלהטט בעברית, ברבדים השונים שלה ובמשמעויות הרבות שיש בה (מסתבר ש"יונה ונער" הוא שיבוש מכוון של מילים משירו של ביאליק "מאחורי הגדר" - בסופו עומדים מאחורי הגדר "יונה עם נער", ואת הרמיזות התנכיות לעניין היונה כסמל לעם ישראל השב למולדתו הוא דוחה בתקיפות), התקשה לבטא את עצמו באנגלית. הוא התנצל מראש על הקושי שלו בשימוש בשפה, ובכל זאת - זה היה מפתיע. ולא פחות מכך - נוגע ללב. ומובן, כי כולנו נתקלים בזה כאן.
גם מי שסבור (ובצדק, לפעמים) שהאנגלית שלו משובחת, לא יכול להשתמש בה ככלי מושלם, כשפת אם - שיש לה מילים לחול, מילים של שבת, סלנג שמתאים למצבים מסוימים, דקויות, אינטונציות, רמות שיחה שונות למול בני שיח שונים.
זה מתסכל. זה קשה. זה יוצר לפעמים רתיעה משיחה, מדיבור, מקשירת קשרים. זה קושי שמעמיד אותך אוטומטית בעמדת נחיתות מול הדובר שמולך. 
מאיר שלו זכה לקהל אוהד מאד. כשחיפש תרגום למילה בעברית מיד נמצאו לו עוזרים מתלהבים. אבל בחיי היום יום זה לא כך.
כשעומדים מול כיתה, מרצים ופתאום משתרבבת מילה בעברית - או גרוע מכך, נעלמות כל המילים באנגלית - זה מביך, מתסכל ומייאש לפרקים. ולא כולנו מצוידים ביכולת וורבלית נוסח מאיר שלו.

אבל ערב של יום שכלל תערוכה, הרצאה ושתי סנגריות על בטן ריקה, יכול להשכיח גם את זה. ממילא אחרי הסנגריות יכולת הדיבור הופכת שולית ובלתי מועילה בעליל, וגם האינטלקט לא מה שהיה פעם.
 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/11/2007 17:46, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-28/11/2007 20:39

פולניות מבסוטות בסתר

ספרון ההדרכה שמחלקים לפולניה עם לידתה (מה זאת אומרת איך יודעים מי היא פולניה? פולניה היא מי שנולדה לאם פולניה, וכשיצאה לאויר העולם כבר שיגרה מבט חמוץ וסיננה בבכי תינוקי - "אני אבכה לי כאן בחושך. רק תחזירו אותי חזרה"), אחד המשפטים הראשונים שמצויינים הוא שאסור, בשום פנים ואופן, גם לא תחת איומים, עינויים (ולחלופין - יחס הולם עד נאות, בואכה פינוקים) להיות מבסוטה.

מרירות, עצבים, קוועץ' כללי ומבט אומר סבל, משל נשאת על גבך את סבל העולם (או לפחות שלוש מכונות כביסה לקיפול, 5 ילדים לארוחת ערב, הפקת יום הולדת וצורך להחזיר כוס סוכר לשכנה) יתקבלו בברכה ויחשבו כהתנהגות הולמת לפי כללי הנימוס הפולניים. הנאה בסיסית מהחיים - נייט.

באופן כללי הסבל פוטוגני יותר. הרבה יותר נעים להסתכל על מישהו שסובל, למדוד את מצבנו המשופר, ולנוד לו בצער תוך המהום "כן, זה נורא. באמת נורא. כמה חבל, חבל, חבל". שמחת חיים מצטלמת הרבה פחות טוב. ראיתם פעם שדרן חדשות פונה לזוגתו בחיוך מאוזן לאוזן וצוהל: "אכן תמונות מלבבות"? לא. הסבל הוא אייטם.

גם בבלוגיה.

תהומות יגון וצער, או סתם דכדוך זמני, מעניינים יותר ומזככים יותר מהנאת חיים פשוטה.

הם גם יוצרים כר פורה לכתיבה. הרבה יותר קל לכתוב על הגעגוע והקושי מאשר על ההווה המבסוט מעצמו.

 

ובכל זאת, ולמרות הכל, הפולניה (הזו) מחייכת בסתר.

כי הלימודים הם כל מה שרציתי ויותר ממנו. כי מעניין לי, כי מתחילה להסתמן דרך מחקרית שאולי אוכל להשתלב בה, והיא מרתקת. כי המנחה שלי נחמדה להפליא, ודואגת לקשר אותי עם אנשים, להכיר, לתווך. כי היציאה מהבית מעוררת אותי לחיים.

כי הילדים הם... מקסימים. כן, אני אובייקטיבית דה-לה-שמאטע, אבל הם באמת כאלה. גם כשהם נורא נורא מעצבנים (טוב, אולי לא תמיד. רוב הזמן. חלק. חלק גדול? חלק. נסגור על לפעמים).

 

כי הלוואין היום, ובניגוד לשנה שעברה בה עוד לא ממש התערינו בשטח, השנה הילדים הפנימו את רוח החג עד אין קץ, סחבו אותנו לפאמפקין פאטץ' (ובעברית - שדה גדול של דלעות, נטול חן מיוחד, אבל מלא כתום שסוחף אותך לחיוך), הקפיצו אותנו על ערימות של קש (האם רביצה על תבן במבט מבועת שמא המיניאטורה תחליט לקפוץ מגובה של שני מטר, ושני ילדים שמתעקשים לזרוק זה - וגם עליך - שפע של קש, יכולים להחשב כבילוי זוגי במתבן?) ולקינוח הכריחו אותי לגלף את הדלעות שלהם בתבניות שהם ביקשו. ואפילו יצא לי באטמן מפואר מקליפת הדלעת. אם הסנאים לא היו מתפרעים ומחסלים את הדלעת (ובתוך כך הופכים את באטמן לסוג של טרומפלדור (או טרומפלבט)) היו גם תמונות חינניות.

 

במקום תמונות, קבלו אתר חגיגי וביזארי כאחד.

 

---

בינתיים נמצאה תמונה אחת של הדלעת, קבלו את המנוחה במחיאות כפיים סוערות:

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/10/2007 20:37, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
54 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-6/11/2007 14:05

18,471