חמישה דברים

דרורית אמרה, ונינה ביקשה, בדיוק אחרי שסגרתי עם עצמי את נושא צמצום החשיפה ואפילו זכיתי לקבל רגליים קרות בעקבות כמה תגובות לפוסט קודם בנושא.

אבל אני מחבבת את השתיים האלה מזה זמן רב, ולכן מנסה נואשות להעלות מהאוב את מה שאתם עדיין לא יודעים אבל אולי לא נורא כל כך שתדעו עלי:

 

1. את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי בגיל שנה וקצת. אמא שלי עישנה וביקשתי ממנה "שלוק", בלי היסוס (או עם) היא נתנה לי. לפי התיאורים הכנסתי אותה לפה והוצאתי אותה בלי כלום. אחר כך הבנתי כנראה שצריך לשאוף. שאפתי, נחנקתי, בכיתי ויצא לי עשן מהאף, האזניים והעיניים בהתאמה. הפעם הבאה (והאחרונה) שעישנתי סיגריה היתה בכיתה י'. שאפתי, נחנקתי, דמעתי ובזה הסתיים הרומן שלי עם עישון. לרומן של אמא שלי עם העישון לקח עוד כמה שנים  טובות (ואיום מצדי במניעת העמדת דור יורשים) להסתיים.

 

2. את החבר הראשון שלי הכרתי בתאונת דרכים. הוא היה הנהג ואני הייתי הטרמפיסטית שלו. זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי  טרמפ עם מישהו (ועוד מהופעה של שלמה ארצי או בראיין אדאמס. מי זוכר?). הוא לא עצר בתמרור "עצור" ומצאנו את עצמנו מלופפים על עמוד, 100 מטר מהבית שלי. למחרת הוא בא לבדוק מה שלומי, מצא אותי בכותונת פלאנל בלתי מושכת בעליל, והשאר היסטוריה.  

 

3. את החברה הכי טובה שלי הכרתי ביום הראשון של הטירונות. היא היתה שלושה מספרים אישיים אחרי. שנאנו אחת את השניה כל הטירונות. היא חשבה שאני יודעת הכל על הכל ולכן מעצבנת, ולה היה חבר ששלח לה מכתבים כל יום ולכן היא עיצבנה אותי. אחרי שהיא גילתה שאין לי מושג על כלום ואני סתם מבוהלת עד עמקי נשמתי, ואני גיליתי שהיא ממש לא יודעת איך לזרוק את החבר הנודניק שלה, נהיינו חברות. הפרחים לצה"ל על שהביא לחיי שניים מהאנשים החשובים לי ביותר - אותה ואת הבעל.

 

4. יש לי פוביות שואה עמוקות - כשהילדים שלי נולדו, אחד הדברים הראשונים שחיפשתי אצלם היה שיער בהיר או עיניים בהירות שיאפשרו להם להסתתר כשהנאצים יבואו. לשמחתי למיניאטורה יש אף גויי לחלוטין שיאפשר לה הטמעות מצוינת בקרב הכפריים הפולניים (במקרה שנקלע בטעות לאיזה כפר פולני כבוש או שהם סתם יבואו לקחת אותי באופן אישי). מצד שני, אני חובבת גדולה של הומור שחור, לרבות הומור שואה, ולא חושבת שיש פרות קדושות שאסור לצחוק עליהן.

 

5. במשך הרבה שנים הייתי בטוחה שהכלבה האהובה שלי אכן הלכה לאיבוד ויום יבוא ונמצא אותה. רק בגיל עשרים ומשהו גילו לי שהיא לא בדיוק "הלכה לחפש משפחה אחרת" כמו שסיפרו והאמנתי בלב שלם, אלא מתה. עד היום הבדיחה המשפחתית היא על הדברים שאין לי מושג לגביהם וכשמשהו כזה קורה מסבירים לי ש"הוא/היא/הם הלכו לחפש משפחה אחרת".

 

אחרי שפרשתי שלל נוירוזות ומוזרויות אחרות, אשמח לשמוע 5 דברים שאני או אתם לא יודעים על:
רונן א. קידר

אמ"ט

מאזינה ברקע

נועל'ה

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 2/2/2007 17:57, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קיטי ב-20/2/2007 09:37

ארזת לבד?

בטח, מי יעזור לי באמצע היום? אפילו סחבתי לבד את המזוודות לאוטו.

מישהו נתן לך משהו להעביר?

מי לא? השכנים, הבעל, הילדים. לכולם יש מישהו או משהו בישראל.

ואת סומכת עליהם?

תשמעו... עד כמה שאפשר. אני לא בטוחה שתמונה מהגן וקפה יחשבו כחומרים מסוכנים.

קפה? את בטוחה?

נראה כמו קפה. מה אני כבר מבינה בקפה? לא שותה את זה. בקולה אני דווקא ספצית.

לקחת הכל? דרכונים? כסף? כרטיסי טיסה?

 

יש לך משהו נוזלי?

כן. כמה קרמים, משחת שיניים. הכל נכנס בשקית של קווארט. כמה זה בליטרים?

ומה זה הדבר הנוזלי כאן?

מים, לפורמולה של התינוקת. תראי – הבקבוק סגור וחתום.

למה לא ערבבת את זה עם האבקה?

אה, יש לנו עוד 17 שעות עד שנגיע, אני מעדיפה שזה יהיה טרי.

טוב, תני את הפתק הזה לאחראי המשמרת ותחזרי אלי.

ואת הילדה לא להעביר במכונת הרנטגן!

 

הגענו?

עוד לא. עוד 14 שעות.

אבל נחתנו.

כן, אבל זו רק נחיתת ביניים.

את אוהבת שדות תעופה?

כן. בשדות תעופה יש תמיד הרגשה של ציפיה. של משהו טוב שעומד לקרות. ראית את "Love actually"? ככה, רק בלי הקיטש. טוב, עם הקיטש. אבל בלי יו גרנט, הוא עושה לי רע.

ומטוסים?

שונאת. לא פוביה. סתם שונאת טיסות.

מתי השנאה הזו התחילה?

נדמה לי שבנסיעה למזרח. יותר מדי טיסות הופכות לשגרה. עוד פעם עולים, עוד פעם שתיה ובוטנים (אה, אין בוטנים, זה אלרגני. אז בייגלה), עוד פעם אוכל מגעיל שאוכלים בכל זאת כי חייבים לנסות. עוד פעם להכלא במרחב צפוף מדי בלי יכולת להגיד "פוס, אני יורדת". חונק לי מדי, לא אוהבת.

והמיניאטורה?

היא דווקא מתנהגת יפה. בינתיים. נראה מה יקרה בשעות הקרובות.

אז למה את נוסעת?

כי בסוף מחכים לי החברים, המשפחה, סלט עם טעם של ירקות ולא טעם של קלקר.

שווה?

כנראה שכן, לא יודעת. אדע בעוד כמה ימים.

והילדים?

יסתדרו. יש להם אבא, לא? והוא אבא מאד מוצלח.

כן? אז למה עמדת הבוקר כמו מטומטמת ועשית לביבות כרובית?

ככה. כי אני קונטרול פריק. כי הרגשתי צורך להשאיר להם משהו – מי יודע מה יכול לקרות בטיסות בימים אלה, לא? את הילדה הרי לא העברתי ברנטגן. מי יודע איזו פצצה היא יכולה להטיל.  

וככה זה כשאתה טס בהחלטה של מהרגע להרגע.
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 1/2/2007 19:06, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רונן א. קידר ב-8/2/2007 10:02

31.12.06

עוד חמש דקות מתחלף התאריך באיזור הזמן שלנו, והיום האחרון של השנה יצא לדרך.

זה היום שבו אני אמורה לתת תשובה סופית לאוניברסיטה.

זה גם יום ראשון, כך שממילא אין אף אחד באוניברסיטה.

גם ביום שני לא יהיה שם אף אחד.

גם לא ביום שלישי (אנחנו מרכינים ראש בעצב לזכרו של הנשיא ג'רלד פורד, זה שלא ידע ללכת וללעוס מסטיק בו זמנית ובכל זאת שלט במעצמה הגדולה במערב, ועל כך שלא הצליח לדרדר אותה למלחמה גרעינית אנחנו מוקירים לו תודה ויוצאים ליום חופש מטעם הממשל).

בעצם, גם בשבוע שעבר לא היה שם אף אחד, חוץ מאשר דמות עלומה במרחבי האימייל.

כששלחתי את המכתב - במייל, אלא מה? כך מתנהלים כל יחסינו - קיבלתי הודעת "אני מחוץ למשרד" אוטומטית. אנחת רווחה. עכשיו אין מי שקורא אותו ואין מי שחושב "מה הבחורה הזו רוצה מאיתנו לעזאזל?". אני לא צריכה להתמודד איתם באמת עד ה-2 בינואר.

עשר דקות אחר כך נחתה בתיבת הדואר שלי הודעה אחרת לגמרי - "קיבלתי, קראתי, את חייבת לפנות לוועדת הדוקטורט באופן ישיר".

אז פניתי.

 

אני נקניקה. לא מסוגלת לקבל החלטות. אז במקום לחתוך לכאן או לכאן, ביקשתי לדחות. רק בסמסטר. עד הקיץ הבא.

עד אז יש מספיק זמן לחשוב, לעבד, להתלבט (ובטח שוב לדחות את הקץ).

 

שהשנה הבאה עלינו (לטובה?) תביא לי גם כמה חיזוקים לעמוד השדרה.

ועוד כמה דברים טובים. לכולנו.

במקום לשקוע בשלל ברכות קיטש-מייד-אין-הולמרק, אני נזכרת באלה מהתעופה היוגית שהאמינו באיזו מערכת בחירות נשכחת, שאם כולנו נעשה מאמץ קולקטיבי ונצליח להעיף את גופותינו באויר (לא, הדילוגים המצחיקים שלהם בישיבה מזרחית לא תופסים, 'צטערת) לכולנו יהיה טוב יותר ועל הדרך נרוויח גם שלום איזורי.

אז בלי הולמרק, בלי תעופה יוגית, נראה לי שאם לכל אחד יקרה משהו קטן וטוב השנה, הסך-הכל לא יכול להיות גרוע מדי, נכון?

 

א גיטע יונטב.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/12/2006 06:57, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי, נעים
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-4/1/2007 06:54

18,471