SAHM

אמא שלי טוענת שאני עושה יותר מדי כביסות. "אם הולכים פעם אחת עם בגד לא צריך לכבס אותו". טענה נכונה, שהתקפות שלה מוטלת בספק כשמדובר בטרנינג המג'ויף שמחזיר הבלונדיני מהגן או בסווטשירט שהשאטני מסרב להוריד גם בשעת ארוחת הערב. התוצאה היא מלחמה מתמדת עם ערימות הכביסה-הקיפול-ההכנסה לארון. לרוב אני מובסת תבוסה ניצחת, אבל לפעמים גרב אחת בודדה שנותרת בסל מסמלת סוג של ניצחון. ואם זה הנצחון שאני חוגגת - מה נהיה ממני?  

 

במצבי הנוכחי אני SAHM, שזה התואר החינני (?) שהמציאו האמריקאים לעקרות בית או Stay At Home Mom. רוב האמהות האמריקאיות שאני מכירה הן כאלה. גם אלה שתחזקו קריירה מרשימה וארון מלא חליפות אי שם בעברן, הופכות עם לידת יורש העצר לסחבת טריינינג (שני חלקים! תואמים!) המתנייעת במיני ואן ומשכילה מעיתונות-על כדוגמת Ladies Home Journal. לשלב הטריינינג, תודה לאל, לא הגעתי. אם אי פעם אצא מהבית בחליפת טריינינג יש לכם רשות וזכות לקחת אותי לכיכר העיר ולירות בי.  

 

ואני קרובה, כל כך קרובה לשם. לקום-לארגן (איפה הלאנץ' בוקס שלך???)-לשלֶח-לשעשע-לסדר-לשעשע-להאכיל (עוד ביס אחד של קציצה!)-להדיח-לבשל-לקפל כביסה-לקבל ילדים-לחייך-לשעשע-להקשיב-לשחק-להפריד-לצעוק (אולי די כבר?!)-להרגיע (שמעת? הוא התנצל)-להאכיל (אבל אמרת שאתה רוצה עוף!)-לסדר-להדיח-לנוח.

קוביה אחר קוביה אחר קוביה של רוטינה.

 

לא שאין רגעים של קסם. המיניאטורה שמנהלת את חיי היא חיוך מהלך על שניים. מגלה עולמות קטנה שגדלה מול עיני. זה תהליך מרתק, לראות אותם גדלים. לא ממש יצא לי לחוות את זה בילדים הקודמים. יש משהו מאד נינוח בקשר שלנו (כשהיא לא יושבת לי על הצוואר כל היום); יש כייף בהתכרבלות הדדית מתחת לשמיכה ביום גשום - במיוחד כשהחלופה היא ישיבה במשרד ניאוני; יש הרבה טוב בכך שאני בבית בשביל הילדים, גם אם הם לא ממש מתעניינים בקיומי.

 

כשאני חושבת על ההחלטה המושכלת להשאר בבית השנה, אני כמעט תמיד בטוחה שהיא הנכונה. אבל לא תמיד. יש גם ימים כאלה. משעממים. ארוכים. חסרי תוחלת. אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי ולא מוצאת מנוחה, ומצד שני, גם לא ממש מתאמצת. אין לי כח. עייפתי. מהאינרציה של החיים, ממידת השעמום. מערימות הכביסה-בישול-סידור הבלתי נגמרות.

ובעיקר - מתחושת הזרות בשיחות הנסובות על מקומות עבודה או על היציאה לעולם שאינו גן שעשועים או קניות ושכולל גם מבוגרים שלא לובשים טריינינג תואם. התחושה היא שאין לי מה לתרום לאותן אנקדוטות קטנות שבונות שיחה.

בעצם, הידעתם שלחיצה על שלט הטלויזיה שורפת 0.6 קלוריות בעוד שהליכה אינטנסיבית עד לטלויזיה שורפת 3? ושקניות באינטרנט שורפות 30 קלוריות לשעה, בעוד שמסע ברחבי הקניון ישרוף עבורכם 240 קלוריות (לא כולל הדונאטס, הקפה הקר והמאפין על הדרך)? כן, כן, זה ופיצוח האטום. שני נושאי שיחה מרתקים.  

 

אם נחזור רגע לאמריקאיות - הן לא מבינות איך אפשר אחרת. ובאמת - אי אפשר. האלטרנטיבות הן קריירה דוהרת ונאני לתפארת או ישיבה בבית. החברה האמריקאית לא ערוכה לאמהות עובדות. דיברתי לפני שבוע עם מישהי שבנה בן חצי שנה. התעניינתי בנימוס מתי היא מתעתדת לחזור לעבודה. היא כמעט הוציאה מכיסה מחשבון וחישבה - "אנחנו רוצים משפחה גדולה, 2 או 3 ילדים, ואנחנו לא רוצים רווחים גדולים ביניהם, אז אני מניחה שבעוד כמה חודשים אהיה שוב בהריון ו.. (אני מתָקצרת מפאת השעמום) כשהשלישי יהיה בגן חובה אני חושבת שאחזור לעבודה". משהו כמו עוד 8-9 שנים מעכשיו. אני מאחלת לה, מכל לבי, ששוק העבודה יחכה לה, אבל הרשו לי להיות סקפטית קלות.

 

החברה האמריקאית לא בנויה לאמהות עובדות. מעונות יום הם מחזה נדיר, גנים שנפתחים בתשע וחצי ונסגרים בשתים עשרה וחצי הם מחזה נפוץ דווקא, ומספר ימי החופש, אותם ביכיתי בעבר, עבר מזמן את הממוצע הישראלי המכובד.   והן מחייכות, מתוך הטריינינג התואם שלהן.

 

הן לא מקטרות, אלא בעיקר תמהות - איך אפשר יותר מילד אחד או מקסימום שניים? אה, נורא פשוט - בשביל שיהיה עם מי לדבר, שם במדבר ה-SAHM.

---

אבל אם לעצור לרגע ולהריח את הפרחים (או החיתול), הנה משהו שכן עושה שמייח. במיוחד למיניאטורה שמנענעת מולו את הראש כאילו היתה ב-headbangers ball, ולי - כי כשהיא מחייכת כל כך ועוד ממייקל סטייפ - מתרחב הלב.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/3/2007 23:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-29/3/2007 23:07

על היופי
לנורה אפרון יש ספר חדש, שנקרא - I feel bad about my neck. הוא לא מבריק, ולפעמים קצת טרחני, אבל יש בו כמה קטעים שנוגעים ברגשות הפחות פוטוגניים (בכל מובן של המילה) שלנו. כלומר, של נשים. בקטע שעל שמו נקרא הספר, היא כותבת:

 

"According to my dermatologist, the neck starts to go at 43, and that's that. You can put makeup on your face and concealer under your eyes and dye your hair. You can shoot collagen and Botox and Restylene into your wrinkles and creases, but short of surgery, there's not a damn thing you can do about your neck. The neck is a dead giveaway. Our faces are lies and our necks are the truth. You have to cut open a redwood tree to see how old it is, but you wouldn't have to if it had a neck".
 

---

אז זה הצוואר. יופי. יש עוד 8 שנים למאנייק. ומה עם היתר?
היתר הולך בדרך כל בשר, משמע בגיל 35 הקווים מתחילים להעמיק במצח, העיגולים השחורים מתחת לעיניים מכהים, והגוף - אפעס - מאבד גם את נקודות היתרון התרומיות שעוד היו לו. יש לי חברה מופלאה שנראית מצוין. היא טוענת שהציצים שלה נפלו בגיל 15 ומאז אין לה ממה להתאכזב. מצד שני, גם היא התחילה להתמרק במייק אפ לעבודה, אחרי שנים של הסתפקות בליפ גלוס לעת מצוא. כך שלך תדע אם להאמין לתיאוריה או למעשה.
 
אני לא בחורה יפה במיוחד ולא יכולה להתהדר במראה מסובב ראשים. לא כשהייתי בת 16 וגם לא היום. עם זה אני עוד יכולה לחיות, אבל עם הסדקים שמתחילים לבצבץ במעלה השפתיים (וקיבינימאט, אני אפילו לא מעשנת, כך שממש אין את מי או מה להאשים חוץ מהגנטיקה) אני לא מוכנה לחיות. אחרי מחקר מעמיק - שמונע באנרגיות של היסטריה מתפתחת - אודות קולגן, בוטוקס, רטינול A ושאר שטויות אויליות שתעשיית היופי מזינה בהן ואני בולעת בשקיקה, המסקנה ברורה: אני צריכה פילינג כימי, פילינג ביולוגי, פילינג קריסטל (פילינג אטומי, אם יש כזה בשוק), סרום לילה ויום, ועל כל זה למרוח קרם לחות. אה, כן, אני צריכה גם חשבון בנק בגודל הצוואה של אנה ניקול סמית' בשביל זה. זה בהחלט אדיוטי כמו שזה נשמע, ובכל זאת - משכנע להחריד ולוחץ הישר על בלוטות הפחד, שלא ממש סובלות מהזדקנות מואצת.
אבל בינתיים במקום מלחמה כוללת, נלך על קרבות בלימה.  ובעברית - קונסילר. לא, אין לי מושג מה הוא אמור לעשות עבורי, אבל זה מה שכולם אומרים, גם נורה.
 
וכך אני מוצאת את עצמי בצהרי יום שמשי ואביבי מול גבר שחור בגובה מטר תשעים וברוחב מטר ועשרה, העונה לשם קרלוס וכנראה מתפקד בשגרה כמקלען הראשי של כנופיה מאיימת. איך הגעתי לשם? חברות המליצו על איפור של MAC, ואם באותו רחוב בו החנות של MAC שוכנת לבטח נמצאת גם חנות קוסמטיקה אחרת, למה שלא ננסה גם אותה. אני יושבת על הכסא מול קרלוס - יודעת שאין לי מושג מה הוא עומד למרוח לי על הפנים, אבל לאור היקף הקיבורות שלו אני לא מתכוונת להתנגד, ומחכה למוצא פיו. הוא מסתכל עלי במבט שתקני וחשדן, בוחן את הנקבוביות לעומק במבט עקום ופוסק - קונסילר.
זה השלב שבו אני מנסה נואשות להחניק את הצחוק - כי כשהמטר תשעים ו-200 קילו של קרלוס מלווים בסאונד, מדובר בפלצֶט האולטימטיבי, שגם זמרת אופרה היתה שואפת אליו. ואז אני שמה לב גם לתנועות המעודנות המרפרפות במברשת שיער (טבעי - קרלוס אמר, ואני מאמינה) על פני, כאילו היה טינקרבל הקטנה. אח, קרלוס קרלוס, איך מגנגסטר מפחיד הפכת לנסיכת דיסני...
 
זה, כמובן, לא עוזר לבטחון העצמי שלי שכן:
א. הקמטים נראים הרבה יותר עמוקים כרגע
ב. אין לי מושג על מה הוא מדבר, ומבחינתי הוא יכול למכור כליות פילים מעובדות לאבקה דקיקה, ואני אאמין שזה יהפוך אותי לצעירה בעשר שנים
ג. גם כשלא ברור איזה תפקיד הוא משחק ב"היפה והחיה" קרלוס מפחיד למדי.
 
התוצאה היא שאחרי כחצי שעה בה הוא מדגים על הפנים שלי סוגים שונים של מוצרי קוסמטיקה עלומים, שעד עכשיו אין לי מושג מה עושים בהם, ואני מהנהנת בהתלהבות בכל פעם מחדש, כי אין לי שום יכולת לדעת איזה שפופרת מניבה את המראה הכי פחות פלסטי ואת המגע הכי פחות מגעיל על העור (ליותר מזה אני באמת לא מצפה), אני יוצאת ובחיקי שקית קטנטונת עם שתי שפופרות חשודות למדי, שאין לי מושג מה עושים איתן בבית, למעט העובדה שמורחים אותן על הפנים. במברשת שיער טבעי, כמובן.
 
בדרך הביתה אני תוהה - למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? זה מתחבר, כמובן, לפוסט המצוין של שרה בנושא. מה מוביל אותנו להתייפות, לכאוב כל קמט ולשנוא כל שערה לבנה? זה בשבילם או בשבילנו? ואם זה בשבילנו - למה אנחנו לא יכולות לקבל את השינויים בגוף כתהליך טבעי, מקביל למשל לתבונה שאנחנו רוכשות במשך השנים. או שבכל מה שקשור למראה חיצוני התבונה הנרכשת נעצרת על הסף ולא מצליחה לחדור אלינו (או רק לחלקנו)?
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 14/3/2007 03:25, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי
104 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ב-17/3/2007 11:41

הווי ובידור
דרורית התחילה, וכתבה את זה הרבה יותר טוב ממני, אז תתחילו שם. אחרי שתגמרו לקרוא ולהתפעל, תבואו לשמוע כמה פנינות הווי ובידור, שנובעות מהעובדה שאם מסתכלים טוב-טוב לצדדים, לא סופרים את הבעל ואת הילדים הפרטיים שלי, המשפחה הגרעינית שלי מסתכמת ב....2. או יותר נכון - 2 חיים ומיידיים (או חיות ומיידיות), אם לא סופרים את המתים או את מה שמכונה אצלנו במשפחה "בני עיר" (שגרו ברדיוס של 100 ק"מ מהעיירה בפולניה משם כולנו הגענו) ו-"בני דודים", שזה מעין כינוי לכל מיני בני משפחה שמקורם לא ידוע, אבל אנחנו מחבבים באופן כלשהוא (בניגוד לבני המשפחה שעליהם אנחנו נהנים לשוחח עמוקות מאחורי הגב).
כן, מאחורי כל משפחה אשכנזית מסתתר סיעוף סבוך של קשרים, אהבות, שנאות ודרמות גדולות וקטנות. אבל את בני המשפחה עצמה אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים, וגם זה במקרה הטוב ביותר ולא כולל אסונות.
 
אבל לא לשם כך נתכנסו. דרורית כותבת על פנזטיה להיות חלק ממשפחה גדולה. הפנטזיה הזו גדלה ותופסת מימדים מיתיים לקראת חגים, בעיקר ראש השנה ופסח, ומצטמצמת בימות שגרה. סדר פסח שכולל, בימים טובים, 6 אנשים, הוא לא סדר. אפילו אמא שלי מתרפקת על זכרונות הסדר של הדוד, שבו כל בני הדודים היו מתרכזים בשולחן הנוער. אם בסדר שלנו היו מסדרים שולחן נוער, הייתי יכולה לשבת שם בעצמי, לגנוב לעצמי את האפיקומן וגם לשיר לעצמי את הקושיות. לא קלים הם חייה של בת יחידה.
 
ולכן, כשנסעתי בגיל 16 למשלחת לקידום יחסי הנוער בין ישראל לגרמניה (האחרת. נניח), אחת הפנטזיות שלי היתה להתארח אצל משפחה גרמנית חמה (?) ועליזה (?!). וזה עוד לפני שלל בדיחות השואה המתבקשות. אז נראה לי ששירת יודלים תוך כדי הטחת כוסות בירה של שלושה ליטר בארוחת הערב, היו מספקות לי את הפנטזיה. עוד לא ידעתי כלום על הדמוגרפיה השלילית ששולתתתת באירופה, ועל כך שרוב המשפחות שם לא מתחזקות 2.7 ילדים וכלב, אלא בקושי כלב, ולפעמים לידו גם ילד.
מלמלתי לוועדה המסדרת את רצונותי, והם רשמו לפניהם, הנהנו בחזרה ואחרי שבועיים שידכו לי את טטיאנה.
טטיאנה יכול להיות שם של אחת משתי בחורות - שחקנית בסרט פורנו או הודפת כדור ברזל. לא נורא, חשבתי לעצמי. גם לשחקניות פורנו יש משפחה אוהבת. ועל הודפות כדור ברזל בכלל אין מה לדבר - בטוח שמאחוריהן יש חמולה חמה ומעודדת. וכך יצאתי לי, שמחה ועולצת, לעבר גרמניה (האחרת. נניח), ולעבר טטיאנה.
 
וביציאה מהטרמינל, בלונדינית וזוהרת היא ניצבה, במלוא 16 וחצי שנותיה. טטיאנה. לקח בערך חצי שעה להבין ש:
א. היא לא הודפת כדור ברזל, אבל אם מישהו היה מציע לה כיכוב בסרט פורנו-רך, היא לא היתה מסרבת.
ב. אני לחלוטין לא מעניינת אותה
ג. מה שכן מעניין אותה היא העובדה שהחבר שלה, שלשונו היתה קשורה לשלה בקשר גורדי, גם הוא חלק מהמשלחת.
ג. יש לה אבא. וזהו. היתה לה גם אמא, פעם, אבל קורותיה לא ברורים ולמעשה היא גם לא מתעניינת.
אחרי כמה שעות הבנתי שהועדה המסדרת, בתבונתה כי רבה, סידרה אותי במשפחת-המָראָה שלי: אבא ובת, במקום אמא ובת. כמה מקסים.
 
בזמן שכל חברי המשלחת תיירו עם המשפחות המארחות שלהם ברחבי גרמניה (האחרת. נניח), השיקו כוסות בירה זו לזו ואכלו ברייטוורשט או משהו שומני אחר, אני וזה שהתארח אצל החבר שלה עשינו קולות של שטיח, כשהם התמזמזו בעוז בחדר ליד.
את האבא, תודה לאל, לא ראינו כמעט.
אחרי שבוע טטיאנה הודיעה בצער מזויף שהיא צריכה לנסוע להרים ל"החלמה" (ממחלת מין מדבקת? עד אז שמעתי את המושג הזה רק אצל הדור של הסבים שלי) והיא משלחת אותי לביתה של חברה אחרת למשלחת - אוטֶה. התקדמנו! פה כבר היתה משפחה שלמה! חוץ מאוטה ואבא שלה היה גם כלב ואפילו ארנב! לו רק היינו יכולים להשקות את הארנב בבירה, נראה לי שהיינו יכולים לעשות שם סדר משפחתי כהלכתו.
 

---

נדמה לי שאז הבנתי שאת פנטזיות המשפחה הגדולה והחמה אי אפשר ללקט בביקורים מזדמנים. אם רוצים משפחה כזו - מייצרים אותה. בדיוק כמו שלומדים לעשות קובֶה, גם אם בטעם קצת אשכנזי, אפשר ליצר חמולה באותו טעם.
אם המשפחה שאליה נישאים היא במקרה אשכנזית ולכן לא בדיוק מעלה בחזקה את מספר המשתתפים בסדר, מגדילים את המשפחה באמצעות התרבות טבעית ומאמצים כמה חברים טובים שהופכים למשפחה. אם קרובי המשפחה שלכם מסרבים להנפיק בני דודים לילדים, משכנעים את החברים באותות ובמופתים ללדת במקביל ומקבלים בני דודים מן המוכן (ועוד כאלה שאת ההורים שלהם אנחנו ממש אוהבים).
 
ואם רוצים להרחיב את המעגל עוד יותר ישנה הרשת. תודה לטים ברנרס לי.
חלק מהחברות הטובות ביותר שלי באו מהרשת.
חלק מהאנשים שקרובים ללבי יותר מהאחרים התנחלו שם בוירטואליה. חלקם הפך למציאותי וחלקם לא, אבל זה לא משנה את מידת הקירבה.
עם חלק מאלה שהכרתי בהתחלה רק ממרחק הכתיבה, אפילו התחתנתי. דווקא יצא בסדר (אם הוא ירשה אולי עוד אספר על זה פעם).
 
אני מניחה שבלעדי הרשת לא רק שהייתי מפסידה כמה אנשים חכמים, מרתקים, מצחיקים ואהובים, הייתי נאלצת - אללי - לקושש בדלי שיחה עם אמהות בגינה או בגן. אולי עוד הייתי פוגשת שם בטעות איזו טטיאנה, על ה-0.8 ילד שלה. ברוך שנתן לי מקלדת.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 2/3/2007 06:13, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-7/3/2007 20:11

18,471