המכתב

---

המכתב
המכתב נחת אתמול בתיבת האימייל. היה עלול ליפול גם בחוצץ של הספאם. מסמך וורד פשוט, לא מתוחכם.
"בשם הוועדה ללימודי דוקטורט אנחנו שמחים להודיעך שהמלצנו על קבלתך ללימודים בסמסטר אביב 2007, עליך להודיענו עד תאריך 31.12.2006 על החלטתך האם להתחיל את הלימודים....".
אה.
אופס.
חשבתי שחירבתי את הראיון.

---

הראיון
לפני קצת פחות משבוע היה הראיון. תהליך מחויב כחלק מבקשת הקבלה ללימודי דוקטורט. אחרי שישבתי ועשיתי את עצמי קוראת מאמרים בנושא הלימודים העתידי במשך כמה ימים, ואחרי קומבינות לוגיסטיות מרשימות שהיו אמורות להבטיח שהילדים לא יפריעו בזמן הראיון הטלפוני הם הודיעו (באימייל, כמובן) באותו יום ש"עיסוקים אחרים מונעים מאיתנו לקיים היום את הראיון, התנצלויות רבות וכנות וכו' וכו'". התנצלותם התקבלה. המועד החדש לראיון נקבע בעמל רב לשעות הבוקר, עת רוב ילדי הבית ממוסגרים במסגרות חינוכיות שונות. השאלה העיקרית היתה מה לעשות עם המיניאטורה. תיזמנתי את שנת הבוקר שלה לשעת הראיון - הערתי אותה בשעת בוקר פלילית (היפוך משעשע של יחסי הכוחות בינינו) ולא נתתי לאף עין טרוטה להניא אותי מכוונתי לגרום לה להיות עייפה מאד עד לשעת הראיון. זה עבד כמו שעון קוקיה שויצרי - חמש דקות קודם לראיון היא נרדמה.
ארבע דקות אחר כך היא התעוררה. היא מיצתה את מכסת השינה שלה לאותו יום.
את הראיון ניהלתי תוך שאני מנסה לדלות מנבכי זכרוני העלוב שמות של מאמרים או ספרים בולטים בתחום, להמציא מחקרים שתכננתי לערוך ושיטות מחקר שתכננתי ליישם, להסביר למה בעצם אני מאוהבת עד אין כלות בתחום המסוים הזה ואיך בכלל הגעתי אליו, ו... להניק. זו היתה הדרך היחידה להשאיר אותה דוממת.
אפשר לדמיין סצינה ביזארית לחלוטין בה אני יושבת על השטיח, מקפלת ערימות של כביסה, מיניקה ותוך כדי זה מתראיינת לוועדת הדוקטורט באוניברסיטה די מכובדת. הזכיר לי משהו שראיתי פעם באיזה סרט נשכח על מישהי שמתפרנסת מסקס טלפוני, נושפת ונוהמת בפיתוי לתוך השפופרת (פעם היו כאלה) תוך שהיא מגהצת עם סיגריה בזוית הפה. להבדיל.
יצאתי מהראיון בהרגשה רעועה שספק מאד רציני אם יקבלו אותי.
אבל זה לא היה נורא. בגלל השיחה.

---

השיחה
אחרי כמה לילות נטולי שינה, אי שם לפני חודש בערך, הושבתי את הבעל לשיחת "יחסינו לאן".
כמו כל גבר, כשאמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר הוא נלחץ. הצהרה על שיחה מתוכננת מפחידה, גם אם מדובר בצמד קשקשנים בלתי נלאים כמונו. עצם ההזמנה לשיחה היא מסוג הטרדות שלא ניתן לגרש מהמוח בקלות.
אולי בגלל הלחץ מיד קבענו לעצמנו מועד בו מינימום ילדים יהיו בסביבה (כלומר בצהריים) ונפגשנו לארוחה.
כל מה שרציתי לומר לו הוא שאני חושבת שאולי יהיה הכי טוב אם אשאר עם המיניאטורה בבית עד שיתפנה מקום בגן מוצלח ולא להתפשר על משפחתון או מסגרת אחרת מהמעטות שיש פה. המשמעות היא השארות בבית עד הקיץ, כנראה, שכן רשימות ההמתנה לגנים הטובים ארוכות כאורך הגלות, ולמרות שרשמנו אותה כבר לפני שנה ומשהו היא עדיין במקום 100 ומשהו המכובד (העיקר ההשתתפות, לא?) - אגב, יש אנשים שרושמים את ילדיהם העתידיים לגן טרם נולדו או נהרו. את תאריך הלידה הם משנים בהתאם לתחזיות האולטראסאונד. אבל אני סוטה מהעניין.
ישבנו לדבר, דיסקסנו את כל האפשרויות, את הדברים הטובים שיצאו מזה (הקשר שלי ושלה, הבטחון לגבי הטיפול במיניאטורה, הנינוחות היחסית שלי בבית) והחסרונות (טירוף הדעת המצטבר שלי מהשארות בבית, חשבון הבנק). והחלטנו שזה בסדר. שאת ההחלטות שלנו תכתיב למעשה הכניסה לגן ולא פרמטרים אחרים. ושאם תהיה לי ולה תכנית מסודרת לפעילויות זה "ירגיש" טוב יותר ולא כסתם מריחת זמן בבית.
חזרתי הביתה כולי מאושרת ומבסוטה מפסק הזמן הנוסף שניתן לי.
ובתיבת האימייל - כן, כבר אפשר לנחש - היתה הזמנה לראיון.
אבל זה לא היה בעייתי. בגלל ההתכתבויות שלי עם המרצה לשעבר.

---

המרצה לשעבר
כשהתחלתי להשבר מהאוניברסיטה ומהעובדה שאני לא שומעת כלום מהם, ומצד שני לא ידעתי מה נכון לי לעשות, כתבתי מכתב למרצה לשעבר שלי מהתואר השני. הוא איש נחמד מאד וטוב לב (אין הרבה כאלה באקדמיה) וגם מקושר היטב - בתוך האקדמיה ובפרקטיקה.
שאלתי אותו מה לדעתו יהיה נכון עבורי - לחפש עבודה בתחום כאן, בלי נסיון אמריקאי ועם סיכויי הצלחה לא ברורים, או ללכת לעשות דוקטורט.
הוא היה חד משמעי - לעבוד. נסיון בארה"ב לא יסולא בפז, גם אם הוא "ליד" התחום, כמו שהיה אומר המר"ן צדי צרפתי. באקדמיה קשה למצוא היום עבודה, יש הרבה מתחרים ומי שלא עשה דוקטורט בארץ ומשם יצא לפוסט מאבד חלק גדול מהקשרים שלו.
לכי לעבוד! הוא אמר באופן חד משמעי.
אבל זו כבר היתה בעיה. עבודה היא בעיה.

---

עבודה
אז באמת  נבהלתי - לחפש עבודה? מי יקח אותי? למה שיקחו אותי בעצם?
[איך לעזאזל אני כותבת רזומה אמריקאי, שהרי זו משימה כמעט בלתי אפשרי למי שמורגלת בקורקטיות ישראלית מצויה.
כללי הרזומה קובעים למשל, כי אם במהלך השירות הצבאי שלי נקלעתי לתורנות מטבח מצערת, במהלכה נדרשתי לחתוך כעשרה קילוגרם פלפלים ירוקים, ובייאושי כי רב שיתפתי פעולה במהלך משולב שכלל הטחת הפלפלים בקיר המטבח כדי שיתבקעו תוך שירת שירי דיכאון מבית מדרשו של זוהר ארגוב זצ"ל (כן, נפלתי בזוהר. אלה היו ימים קשים), יש לנסח זאת כך –

"במהלך שירותי הצבאי פיתחתי שיטה חדשנית לתפעול מרכיבים מרכזיים בשרשרת האספקה של מספר נרחב של חיילים. הפיתוח פרי ידי, שילב ניתוח אנליטי, ביצועים טכנולוגיים ושינויים בתרבות הארגונית. כתוצאה מיישומה של שיטה זו נחסכו כמחצית משעות העבודה שנדרשו לביצוע המשימה, ויעילות האתר שופרה בכ89%".*]

ההשקעה הנפשית  שנדרשת ממני לשם חיפוש עבודה גדולה מכוחותי. בעצם מה רע בבית? כמה נעים להיות אדון לזמני (נניח), לעיסוקי, להנאותי או למטלותי.
למה שאעמיד את עצמי במבחן שבו צריכים לקבל אותי לעבודה? אני הרי אתרסק אם לא יקבלו ואתמוטט מעומס הפחד אם יקבלו אותי. וממילא, למה שמישהו יסתכל על רזומה הפלפלים שלי? לא, ברצינות.

אני לא רוצה להיות מזכירה או "עוזרת אדמיניסטרטיבית" - כמו שעושות רבות הנמצאות כאן. במלוא הצניעות המתבקשת - זה קטן עלי.

אני רוצה לעבוד בתחום שלי. שהרי מה הרבותא? טוב להשאר בבית מאשר להתפשר, אבל האם היכולת למצוא משהו שאינו פשרה בכלל מצויה בכלי? אני בספק.

---

הדילמה

ידעתי שאני לא רוצה בדוקטורט. כלומר, אני כן רוצה, זה נושא מעניין. אבל נושא מעניין לא מצדיק החלטה שתשאיר אותי בגיל 40 עם תואר יפה לפני השם ובלי יותר מדי עתיד, אחרי השקעה של אי אלו עשרות אלפי דולרים בהשכלה, ומי יודע איזה מתחים ולחצים בדרך.
אז לא דוקטורט. 
אבל המכתב שוכב לו מקופל יפה בתיבת האימייל ומחכה לתשובה. הוא קורץ לי. הוא מפתה. 
אבל אני לא רוצה דוקטורט, מנוסים ממני אמרו שלא כדאי. 

והקול הקטן לוחש לי - ומה יהיה אם לא תצליחי למצוא עבודה? תשארי לנצח עקרת בית? קירחת מכאן ומכאן? תסתובבי כל החיים כמו החברה הזו של אמא שלך שחיה את פספוס חייה ולכן מייגעת את כל שומעיה בתיאורי הילדים המוצלחים והמשכילים שלה? תחיי את חייך דרך הילדים שלך, או גרוע מזה -  תסתובבי עם המכתב המרופט בארנק ותראי לכולם שהתקבלת לדוקטורט אבל את החלטת לוותר?
זה רע. רע לתפארת. זה לא טוב. את לא תתמודדי עם זה טוב, וגם לא הסביבה שלך.

 אז מה עכשיו?
עכשיו להדחיק. יש עוד עשרה ימים לערך עד מועד ההחלטה הסופי.
אפשר להדחיק בינתיים. לא?

---

* עם חיילי בה"ד מסוים וצוותי הרפואה בבסיס בשנת 1989, הסליחה. 
 
 שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 19/12/2006 16:04, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-2/1/2007 16:14

כמה זה במכנסיים?
אני בחורה שטחית. לפעמים אני עושה קולות של אינטלקטואלית דה לה שמאטע, אבל בבסיס - אני שטחית.
קחו לדוגמא את עניין המדד.
כשהגענו לפה כימתנו כל הזמן את הקניות - עגבניות בדולר וחצי לפאונד זה אומר שקילו עולה בערך 15 ש"ח. בעזרת שער המטבע פיתחנו לעצמנו נוסחאות שנדרשו להשתנות תדירות. כמה הבעל מרויח? כמה עולה מלפפון (יפני, שהוא בעצם מלפפון ישראלי כמו שאנחנו אוהבים ולא זוועת אלוהים באורך של חצי מטר)? איך שני הסכומים חיים זה עם זה, וכמה זה היה עולה לנו בארץ.
כל ההסברים שרמת החיים פה שונה, שהמשכורות שונות ושההשוואה אינה רלוונטית לא עזרו.
עד שמצאתי את המדד הפרטי שלי.
בחנות הבגדים של אן טיילור יתברך שמה, מצאתי זוג מכנסיים שמצא חן בעיני. מחירם הבסיסי היה שערורייתי. במכירות סוף העונה הם עלו 30 דולר לערך.
מכאן והלאה, מדד המחירים לצרכנית עמד על זוג מכנסיים.
כל רכישה נותחה בהתאם - זה יותר ממכנסיים? פחות ממכנסיים? האם זה כדאי יותר מהמכנסיים?
מי צריך המרות מטבע ושערי חליפין כשאפשר להתדרדר לסחר החליפין הבסיסי ביותר: בקבוק יין לארוחת ערב עם חברים או מכנסיים? (התשובה - כאילו, דא?!), כמה קילו עגבניות נכנס בזוג מכנסיים אחד במידה לא מאד גדולה? שאשקיע בכמה זוגות מכנסי פוטר חמים לילדים או אתפרע על מכנסיים לעצמי?
 
העובדה שעצם רכישת המכנסיים נשארה תיאורטית (שכן השפע האמריקאי מתעתע, והידיעה שהמכנסיים הם רק במרחק קולב ולא מצריכים רכישות אינטרנטיות, קומבינות עם הדודה מאמריקה או פינטוז, מביאה לכך שאתעצל לגשת ולקנות אותם - וכבונוס אוותר על הצורך להתמודד עם סוגיות של התאמה, משקל ומידה) רק הפכה את המדד לרלוונטי בהרבה, שהרי מרגע שהחפץ הנחשק אינו מושג, ההשוואה אליו משמעותית עוד יותר. תראו לי את מי שמעוניין שמדד המחירים לצרכן ישכון בארונו.
 

---

קולגה של הבעל, יצור תבוני בהרבה ממני, עורך בימים אלה מחקר שבו נשאלים המשתתפים את השאלה הבאה:
מחר בבוקר (או בעוד חמש שנים), בהיותכם בני ארבעים, אתם מתעוררים כשכל גפיכם משותקות. בנוסף, אינכם יכולים להביע את עצמכם. אתם מסוגלים לחשוב, לשמוע, לראות, אך לא להפיק כל משפט או דרך אחרת להבעה עצמית.
עומדות בפניכם שתי האפשרויות הבאות:
א. לקבל תרופה שתחזיר אתכם למצבכם הקודם אך תקצר את חייכם.
ב. להשאר במצב זה.
הנשאלים שעונים כן לשאלה א', נדרשים גם לציין על כמה שנים מחייהם היו מוכנים לוותר תמורת הריפוי. 10 שנים? עשרים? שלושים? ארבעים?
התוצאה המתקבלת היא למעשה כימות של הערכת האדם את איכות חייו. כמה היה מוכן "לשלם" - במטבע היקר ביותר - עבור איכות חיים תקינה. לא מובטחת איכות חיים אולטימטיבית, אלא המצב הקיים טרום הפגיעה.
בשלב הבא, הנשאלים גם מנמקים את הבחירה בפרק הזמן המסוים.
 
אישית, קו הגבול שלי עומד סביב ארבעים שנה, אם אני יוצאת מנקודת ההנחה הפסימית (בהתחשב בגנטיקה המשפחתית) שתוחלת החיים שלי תהיה שמונים שנה. לא הייתי רוצה לחיות בלי יכולת לבטא את עצמי, בלי יכולת לסייע לעצמי.
מישהו, ששמע את הדיון אודות המחקר, ציין שהיה רוצה להשאר בחיים כדי לראות את הילדים שלו גדלים. גם אני.
אבל נדמה לי שמצב כמו שמתאר המחקר הוא מצב שמטיל על הילדים עול נורא, גדול יותר ממות הורה, וכזה שנמשך פרק זמן בלתי ידוע. לא הייתי רוצה להכביד עליהם כך. אבל זו רק אני. מן הסתם לאנשים אחרים תהיינה תגובות אחרות - על כך הרי מתבסס כל הרעיון המחקרי, שהרי אם לכולם אותו ערך לאיכות החיים, בשביל מה לטרוח ולקבל גראנט?
 
אם לחזור להבלי העולם הזה, אני לא בטוחה שיש הבדל בין מדד-המכנסיים לבין מדד איכות החיים.
כן, התמורה שונה בתכלית. בהחלט.
אבל הסוגיה המרכזית היא מול מה אנחנו מודדים את ההחלטות שלנו, את הבחירות ואת המעשים.
תמיד אנחנו מכמתים. תמיד אנחנו משווים. יש בחירות טובות יותר או פחות. וכולן כאלה ביחס לאלטרנטיבה - תהא היא מכנסיים או חיים.
מעניין כמה זוגות מכנסיים אפשר להכניס בגראנט מחקרי אחד? יכולתי לתת להם את התשובה ברגע.
 

---

ובשאלות של חיים, ובעיקר מוות - הבלוג של אבא של עמר.
באיפוק - המתחייב לאור הכתיבה הכה פשוטה ויומיומית שלו אודות הדברים הכי נוראיים בחיים - אפשר לומר שהוא קורע את הלב. תקשיבו לו.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/11/2006 05:12, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-17/11/2006 04:44

דלת מסתובבת


רציתי. בחיי שרציתי לכתוב. להרגיש פעם חלק מאיזה פרויקט מגלומני של ישראבלוג (כי הרי יבחושת אבק שכמוני, שרובצת בפינת הישרא, לא בדיוק מוזמנת לפרויקטים הממש-מגניבים ששמורים למקורבים. זהו. נגמר רגע הרחמים העצמיים. אפשר לאפסן את הטישואים). התחלתי לחשוב מה לכתוב, אפילו ניסחתי את יומי ככרישת עריכת דין מפוארת, דלת שטרקתי לפני 6 שנים. פיהקתי משעמום.   המחשבה חזרה כל הזמן לזמזום הטורדני שלאט לאט קיבל את צורת שירו של רוברט פרוסט - The road not taken, בו נתקלתי לאחרונה אי שם בשלהי בחינת הבגרות באנגלית. אני תוהה אם גבינת פלטרו הפכה והפכה בשיר הזה כשגילמה את אחת הדמויות הכי מעצבנות בתולדות הקולנוע.    לענייננו, קבלו את רוברט פרוסט בכפיים -  

Two roads diverged in a yellow wood,

 And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,

And having perhaps the better claim,

Because it was grassy and wanted wear;

Though as for that the passing there

Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay In leaves

no step had trodden black.

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh

Somewhere ages and ages hence:

Two roads diverged in a wood,

and I I took the one less traveled by,

And that has made all the difference.

אין דלת אחת. יש מזלגות, פיצולים, פיתולים, אבדן דרך רגעי או תמידי. גם טענתו של פרוסט כי אם בודקים תחת השורשים ניתן אולי למצוא את התשובה לשאלה מה היא הדרך הנכונה, קצת מגוחכת (אם כי מנוסחת ברהיטות). זו חוכמת הבדיעבד הגדולה מכולן, מה שסבתא שלי מכנה מזה שנים "גיט שפייט". ביידיש זה רהוט עוד יותר.  אם בוחנים את הפיצולים בדרך אפשר לעצור בכמה מהם ולתהות. לפרקים זה מרתק ומועיל בערך כמו לבדוק את הפיצולים החדשים בשיער (תחביב מוצלח למדי, בשעות דחק).

למען השעשוע, הרשו לי להתמקד רגע בזוגיות, שם לפחות נעים לי על זרי הדפנה - אפשר ללכת אחורה עד כתה א' - מה היה קורה אם הייתי מתחתנת בסופו של דבר עם א', החבר מגן החובה? המכשלה העיקרית שעמדה בפני אושרנו האינסופי היתה העובדה שלא ידעתי, ואסור היה לי, להדליק את הגז בבית. כך שנדרשנו לסיוע אגפי של ההורים כדי לעבור לגור ביחד כבר בגיל 6. האם זה מה שהציל אותי מחיים משותפים עם מי שהתבגר להיות פוץ רציני וגם גמד? מצד שני, אולי היו לי ילדים עם גומות חן ובעל עם היסטוריה של הופעה בסרט ישראלי איום ונורא בילדותו.

בכתה ו' - לו רק הייתי נשארת חברה של י' שהיה הילד הכי חנאנה בכתה, כשעוד לא ידענו מה זה חנאנה. האם הייתי היום אשתו של סטארטאפיסט מבוסס היטב אחרי האקסיט הראשון, פוצרת את ציפורני האקריליק שלי בשכונות הצפוניות של תל אביב או בבית משוחזר ומעוצב אי שם בנווה צדק?

בי"ב - (תסלחו לי אם אני מדלגת על כמה תאונות זוגיות בדרך). מה היה קורה עם הייתי נשארת עם מ', איתו נפגשתי בתאונת דרכים (סימן משמים לברוח?). סביר שהיינו גרים, אללי, בנתניה. נתניה!

אם הייתי מקשיבה לב' (כלומר הבעל) אחרי הדייט הראשון, ומסכימה איתו ש"לא יצא מזה כלום". האם זה היה חוסך ממני את הצורך לעלות עכשיו למעלה, לכסות את הנוער שפרוש בשינה עמוקה על שלוש מיטות, ולקוות ללילה ארוך של שינה? או שבכל מקרה הדלת המסתובבת או הפיצול ביער היו מביאים אותי לאותו מקום, לאותו חדר ילדים (בשכונה אחרת, ארץ אחרת, בבית אחר, עם בעל אחר), לאותן תקוות קטנות של שנת לילה מלאה, יום ללא עצבים וילדים בריאים?

כנראה שכן. אלא שבדרך הייתי מפספסת שלושה מהאנשים הקטנים הכי מרתקים בעולם.*

דלת מסתובבת קטנטנה (וכה שטחית)  -

אם אמא שלי לא היתה מגיעה בתוספת הויזה שלה לביקור, לא היו לי עכשיו בארון נעלים מאממות של פראדה .

(לאור בקשת הקהל - להלן הנעליים:

)

 

---

 

אם כבר רוברט פרוסט, קבלו פרויקט תרגום - מעניין לפרקים, מייגע לפרקים אחרים.

המוצלח ביותר, הפחות פומפוזי והיותר משעשע הוא התרגום של פני ודניאל (הרשו לי להניח שאם היה להן בלוג הוא היה בשחור גותי מלגלג) לשיר:

The Road Not Taken \ Robert Frost

מאנגלית: פני ודניאל (תורגם עבור 'יום יצירה' בביה"ס)

שתי דרכים נפרדות ביער צהוב. באסה.

לא יכולה את שתיהן לנסות

עומדת לי פה, מנסה לחשוב

מסתכלת רחוק

מתבוננת טוב-טוב עד לעיקול הקרוב.

וואלה, חשבתי,

השנייה לא רעה ואולי אפילו יותר טובה

 פחות עקבות, צמחייה לא קרועה

ובכלל, שתיהן, עלתה בי המחשבה- לא כל כך שונות. [מחשבה פרועה..]

שתי הדרכים בבוקר דומות,

פחות או יותר עם האדמה מכוסה בעלי שלכת

אויש! שמרתי דרך אחת ליום אחר לפני שידעתי לאן אני הולכת

חבל על הזמן, עליה לא אספיק ללכת.

אח, הרשו לי להיאנח

בעוד כמה שנים אקטר:

שתי דרכים נפרדו ביער צהוב

ואני- אני לקחתי את המוזרה יותר

וזה כל ההבדל.

 * ואחרי החריגה הגסה הזו מהכללים אין סיכוי שיזמינו אותי אי פעם לפרויקט ישרא-אי אחר. נו טוב, גם זה סוג של דלת מסתובבת

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/10/2006 07:25, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/11/2006 07:27

18,471