שבוע הספר
בבית הספר של השאטני חוגגים את שבוע הספר.
בדמיוני ראיתי את הג'ים החדש מלא בדוכני ספרים של הוצאות שונות, ילדים היושבים בפינות קריאה, פוסטרים שהילדים ציירו בנושאי הספרים (כן, קיבלנו הזמנה לצייר כזה, השאטני נמנע) והכי חשוב - ספרים. המון ספרים.
כשהייתי ילדה (וגם מבוגרת, למען האמת) שבוע הספר היה חגיגה שחיכיתי לה בכליון עיניים. גם הילדים שלי מחכים לשבוע הספר בארץ. מבחינתם העובדה שההורים משחררים את רסן הארנק ומאפשרים יד חופשית-אך-מנווטת בבחירת הספרים עד דלא ידע, היא סיבה למסיבה. קיוויתי מאד שכך זה יהיה גם כאן, היד המנענעת את הארנק שוחררה ויצאנו בהתלהבות לבית הספר.
 
אבל זה לא היה זה.
ראשית, שבוע הספר הוא בחסות "סקולאסטיק", הוצאה לאור מהמשובחות שיש, אבל עדיין - הוצאה אחת, מונופוליסטית, ששולטת הלכה למעשה במצאי הספרים שהילדים חווים במסגרת בית הספר. מילא.
שנית, באוניברסיטה היה לי פעם מרצה למשפט בינלאומי שמאד חיבב את המושג "טרה אינקוגניטה" והיה משתדל להשחיל אותו בכל משפט שני. בלי להלאות יותר מדי (וזה קשה כשמדובר במשפטים) "טרה אינקוגניטה" הוא שטח יבשה שאף מדינה לא תבעה בעלות עליו. ארץ לא נודעת.
על אף שנים של צפיה אדוקה בבוורלי הילס ותאווה בלתי נשלטת ללוקרים, קפיטריות ומכוניות עם גג נפתח, בית הספר הוא עדיין טרה אינקוגניטה עבורנו.
 
קחו למשל את עניין מצאי הספרים ביריד - בערך 20% מהם היו ספרי דיסני, ספרי לגו, ספרי משחק וספרי בולשיט שבאו כתוצאה של הרחבת מותגים (מי אמר פאווריינג'רים ולא קיבל?). בעיני - וסליחה על הפומפוזיות - אלה לא ספרים. 
 
עניין נוסף היה הקראת סיפורים. כל מורה-מחנכת, הקריאה במשך חצי שעה סיפורים לילדי הכיתה שלה או למי שרצה לשמוע.
הלכנו לשמוע את המחנכת של השאטני.
כמה שזה היה מעושה. עיניים גדולות ופקוחות, אינטונציה ילדותית והכוונה בלתי פוסקת שלא מאפשרת לדמיון להשתולל - והרי מה שיא האושר בקריאה? היכולת לדמיין, לשחרר את המחשבה, לשקוע בעלילה.
פה זה לא עובד - מסבירים לך, במילים קטנות וצפופות ובקול מתלהב אך פלסטי, מה חשבו הדמוית ומה הניע אותן. ללא מקום לצאת מהריבוע. הריבוע הוא המלך והמחנכת היא נציגתו עלי אדמות.
 
למען הרקע הכללי, המחנכת דנן היא בערך בת 28, בעלת מראה של ילדונת בת 15 לערך ופוזה של מעודדת בלונדינית, אפעס קצת חלולה. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהיא לא בדיוק הדמות שהייתי רוצה שתחנך את בכורי בשנתו הראשונה בבית הספר בכלל, ובהתמודדות עם העולם החדש שלו, בפרט. כשהיא קראה, היה ברור שהיא קוראת למען השואו. לא למען הילדים.
 

---

 
משם ועד למחשבות על איך הילד הפרטי שלי נעלם בעיניה, הדרך היתה קצרה.
ברור לי שהיא לא מכירה אותו. שהיא לא הצליחה לחדור מעבר לנמשים שלו. ללמוד את הילד המבריק, הסקרן, המצחיק הזה. כל זה בכיתה של 21 ילדים בלבד.
גרוע מכך - אין לי שמץ של מושג איך לקרב אותה אליו.
בארץ הייתי יכולה לפגוש אותה לשיחה, הייתי יודעת מה לומר ואיך לומר.
בטרה אינקוגניטה אני מאבדת כיוון. לא יודעת מה מקובל, איך פונים (ממילא רוב התקשורת פה נעשית באמצעות האימייל) ואיך אני מגשרת על הפער של העדר השפה המשותפת בינה לבין השאטני - הוא עדיין לא מדבר אנגלית ברמה המאפשרת שיחה אמיתית איתו, היא בוודאי לא מדברת עברית.
אין סיכוי שהיא תדע שבעברית הוא קורא כבר ספרים של כיתה ג' או ד', שהספר שהוא הכי אוהב בעולם הוא צ'רלי והשוקולדה, אבל גם באריך קסטנר הוא לא מזלזל. בעיניה הוא, מן הסתם, הילד שבקושי רב מחבר שתי מילים למשפט קוהרנטי ושקורא ספרים ברמה בה קרא לאחרונה בגיל ארבע וחצי.
ולנו אין מושג איך למצוא את הדרך לליבה, ולהראות לה את היכולות האמיתיות שלו. ממילא, כשאני נדרשת לשיחה אינטיליגנטית באנגלית, אני מרגישה כאילו אוטומטית נגרעו ממני 60-80 נקודות איי.קיו.
הנחמה העיקרית היא שהוא לא מבלה את כל ימיו איתה. שיש לו מורה לאנגלית שאוהב את הלימודים, אוהב את התלמידים אהבת נפש ומשקיע את נשמתו בהם. אני מקווה שהוא ידע להכיר את הילד שמעבר לנמשים.
 

---

 
אם צריך לדרג את הקשיים שכרוכים במעבר, אני חושבת שתחושת השטיח הנשמט מתחת לרגליים, והדרך שבה השטיח הנשמט הזה בא לידי ביטוי אצל כל אחד מאיתנו, היא הקושי הגדול ביותר.
הוא מאבד את היתרון היחסי שיש לו בתחום הקוגניטיבי, את כישורי השפה המדהימים שלו. את הברק של הכוכב.
אני מאבדת את היכולת לעזור לו ולתווך עבורו את עולם המבוגרים, לפחות חלקית. לפחות עד שאני אבין אותו לגמרי. 

וזה קשה. כל כך קשה.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 27/10/2006 04:38, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-31/10/2006 07:07

סיכום ביניים ופתק לעצמי
 היום עברו חודשיים מאז שנחתנו כאן.
את הדירה הזמנית ששכרנו ממכרי-אינטרנט החלפנו בדירת קבע, שהולכת ומקבלת צורה של בית.
את המבט המזוגג בעיניים החליפה לאות של מי שכבר מכיר את הסופר הרלוונטי, הרמזור שכדאי לעבור בו לפני שהפייק נפקק (אונומטופיאה מפוספסת?), ואפילו בגן אני כבר מכירה את המנהלת בשמה הפרטי (ביג, ביג התקדמות. לרוב זו mrs. so and so).
הבעל יוצא מדי בוקר, כולו מעונב, למטרו בואכה מקום העבודה, הילדים עולים ילד-ילד על הסעתו - מי בschool-bus ומי ב-car-pool.
רק אני נותרת כשהג'ינס לעורי וגופיית הטריקו שהיתה נקיה בחמש הדקות הראשונות בהן נלבשה, מוכתמת מיידית על ידי המיניאטורה.
איך אני ממלאת את יומי? אלוהים יודע. זה אפילו די מביך: קניות, סידורים, סידורים, קניות, ג'ימבורי פה, חומרי יצירה שם. באלוהים, כמה שזה משעמם. 
יש מין הנינוחות ב-suburbia הכל אמריקאית. הכל שלו, ירוק, שקט. רק הסנאים התחילו להתחרפן לקראת החורף המתקרב. הם עטים על כל אלון כאילו עידן הקרח בדרך, וחופרים במלוא העוז והעזוז בורות להטמנת אוצרות.
אני, אין לי בורות לחפור או בלוטים לאגור. הפוך הגיע בדואר, במקרה של מזג אויר גרוע יגוייס לאלתר הצ'ולנט האלמותי. אני מסודרת. ומשועממת עד מוות.
 
כך שאחרי חודשיים של רקב שקט ויחסי, כשאני מספרת לשכנים - אבל בעיקר לעצמי - סיפורי גבורה מהימים בהם לבשתי בגדים של אנשים מבוגרים, דיברתי דיבורים של אנשים מבוגרים (יותר מהמקובל בכוס קפה של בוקר עם השכנה) ועשיתי מעשים של מבוגרים, הגיע הזמן לשינוי.
 
מהאוניברסיטה לא נשמעים קולות של קבלה. למעשה, בחודשיים האחרונים מתקבלת דממת אלחוט מוחלטת מכיוונם למעט איזה גישוש אדמיניסטרטיבי בענייני ויזה. לא נראה לי שמשם תבוא ישועתי.
 
את התזה אין לי כח לכתוב. מדהים אותי שרק לפני שלושה חודשים הייתי כה נלהבת לגביה. היום היא נדמית כמו משהו מעולם אחר, לא מוכר. המאמרים שהבאתי איתי מתויקים בצורה מסודרת (ומאד לא אופיינית לי) בקלסר חינני. מאז שנחתנו לא עיינתי בהם והסיכוי שאעשה את זה הולך ומצטמצם.
 
מה נשאר?
לחפש עבודה. אוי, כמה שאין לי כח לזה.
קריאת בלוגים יכולה להיות מעשה חסר תוחלת ומתסכל בתכלית. מקריאה אקראית עולה שכל בלוגר/ית בעלת מנת משכל מינימלית שחושק/ת בשינוי תעסוקתי, ודאי כזה שנטל מטלטליו ועקר מעבר לים, זוכה אוטומטית בהצעות עבודה מפתות ומרשימות כאחת, שמשלבות תנאים נוחים ומשכורת עתק, מעמד נחשק ואתגר אינטלקטואלי חסר תקדים.
מיד אני חושבת על עצמי ומתקפדת לפינה הקרובה למקום מגורי. הרי אין סיכוי שמישהו יסכים להעסיק יבחושה בת שלולית מאיזו מדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח התיכון, עם היסטוריה תעסוקתית שקצת קשה להכביר עליה מילים ותואר שני שדומה במהותו לסימפוניה הבלתי גמורה.*
 
אבל לא לשם כך התכנסנו - יהיו לי עוד מספיק נסיבות לפרוס בהן את שלל הנוירוזות שלי.
המטרה כרגע היא שינוי ויציאה משלוות הג'ינס והטי שירט (הארוך. הסתיו הגיע ובגדול, ע"ע הסנאים).
השלב הראשון בתכנית 12 השלבים שלי (נניח. אם יהיו לה 2 שלבים אהיה מרוצה עד מאד. זה פשוט נשמע הרבה יותר דרמטי ככה) הוא כתיבת resume. שכן בניגוד למכורתי האביונה, בה קורות החיים הם רק משהו שהבן דוד של השכנה מעביר למכרה שלו ששמעה על תפקיד פנוי, בארץ האפשרויות וגו' מייחסים חשיבות רבה לרזומה, וכותביו משתדלים למצב את עצמם כנכס מפואר שלא יסולא בפז, עבור המעסיק הפוטנציאלי. אותו מעסיק שפשוט עוד לא יודע איזה אוצר נחשק מחכה לו מעבר למכתב.
אז במקום לשלוח את תקציר הפרקים הקודמים בהיסטוריה שלי, הגיע הזמן לשווק את עצמי. אין לי שמץ של מושג איך עושים את זה, ולמעשה - גם אין לי שום יכולת לעשות את זה.
 
ולכן המשימה לשבוע הבא (פתק לעצמי) היא להפסיק לקרוא בלוגים מעניינים ו/או חדשות מהארץ, ולהתרכז באתרי אינטרנט שמסבירים לאהבלים נטולי נסיון כמוני איך לעזאזל כותבים רזומה. ולא סתם רזומה אלא כזה שיעיף להם את המכנסיים מרוב התרגשות (ותסלחו לי על האנגליזמית, אני מתאמנת...).
 
אח"כ אדרש לזוטות כמו:

• איזו עבודה.
  
• מה עושים עם המיניאטורה.
  
• מה בעצם אני באמת רוצה מהחיים.

הרשו לי להדחיק את אלה בינתיים.
 
מי שמתנדב לבעוט בעכוזי בעוד שבוע ולברר האם חלה התקדמות כלשהיא (רגע של הפגנת סקפטיות מרומזת), יזכה בשפע ברכות ו/או בנים זכרים, לפי בחירתו. ההשתתפות אסורה על כותבת הבלוג ובני משפחתה.
 

---

* תקשיבו, תקשיבו. היא מכניסה למצב רוח מלנכולי ועתיר רחמים עצמיים שמתאים היטב לפוסט הזה.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 6/10/2006 04:25, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
17 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/10/2006 08:25

18,471