יש אליפות!
יוני 2006. זארברוקן. אסנת באה לעיר לביקור כדי לעבור את הבחינות לבית הספר למוסיקה, ואני בא איתה כדי להכיר קצת את העיר ולמצוא ביחד דירה לשכור כשנעבור סופית, באוגוסט. אנחנו מתארחים אצל אנדריאה, ידידה גרמנית של המורה של אסנת, בבית גרמני תלת-קומתי גדול ומלא ספרים. בימים הראשונים אנדריאה בכלל לא בבית, ובערב, אחרי שעות של חיפוש דירות, השמש לא יורדת והזמן הולך ומתארך. אין אינטרנט, הספרים כולם בגרמנית, ואיןם לנו עדיין שום מכרים בעיר.
למרבית המזל יש בסלון טלוויזיה, אבל הגרמנית שלנו עדיין רצוצה. לפתע שומעים צפירות מבחוץ, ואני נזכר שיש מונדיאל והיום גרמניה משחקת. מוצאים במהירות את הערוץ ומתיישבים לראות. והערב עובר בנעימים.
וכך, מאז, כל יום באותו ביקור. מנמיכים את הווליום ומסתכלים על השחקנים. אסנת מעירה על הקפי החזה, סגנונות השיער וסוגי הפציעות, ומתעקשת להגיד 'לקלוע' במקום 'לכבוש שער'. אני מנסה להסביר מה זה נבדל ולמה השוער לובש כפפות. כל יום מוצאים קבוצה חדשה לאהוד, וממשיכים עם זה (חלקית) גם בארץ כשחוזרים.

פאסט פורוורד שנתיים. שוב יוני, שוב יש אור עד עשר בערב. שוב אנחנו יושבים מול הטלוויזיה, הפעם בביתנו, ורואים את גרמניה נגד אוסטריה. השחקנים מוכרים, לפחות של גרמניה: באלאק, פודולסקי, לאם, קלוזה. יש איזה גומז שאנחנו לא מכירים, אבל הוא בקושי נוגע בכדור. מה שכן, אסנת כבר יודעת בעל פה את ההמנון הגרמני וגם אני מכיר ממנו איזו שורה. ואנחנו כבר לא מנמיכים את הווליום, אלא מקשיבים בהתלהבות לפנינים של השדר הגרמני, שמדבר על Ecke (קרן), Tor (שער) ו-gelbe Karte (כרטיס צהוב), ואפילו מתפייט ומספר שהנבחרת האוסטרית ויתרה לגמרי על השחקנים המנוסים ועברה ל-Sturm und Drang ('הסער והפרץ', שמה של תנועה בספרות ובאמנות הגרמנית במאה ה-18).
אנחנו, כמובן, מעודדים את גרמניה, שגם משחקת לא רע בכלל, אבל כל הזמן חוששים ממהפך כמו זה שהרביצו הטורקים אתמול. אחרי המחצית אסנת מבקשת שאגביר קצת את הווליום, היא רוצה לשמוע מה יש לשדר להגיד. אחרי שבאלאק שולח טיל לחיבורים (unglaublich, מעיר השדר) וגרמניה מנצחת, נשמעות שתיים-שלוש צפירות מבחוץ (הטורקים, אתמול, חגגו יותר). עשר וחצי בלילה, שרידים אחרונים של אור. שנתיים עברו. לא יאומן (או בגרמנית es wird nicht trainiert).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2008 00:45, ושייך לקטגוריות אסנת, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, אקטואליה, אליפות אירופה 08
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/6/2008 22:03

---

פסח שמח וקשה
מה אני אגיד לכם, אין שום דבר קל בחוויה של ארוח סדר.
אמנם הנוכחים מנו רק שבעה מבוגרים, שני ילדים ותינוק, מה שבעדות מסוימות עלול להיחשב 'מצומצם', אבל הארגונים, הסידורים, השלמת הסדר עצמו (כולל כיסוי אחוז ניכר מאוד מההגדה) והניקיון שלאחריו סחטו אותי במידה כזו שעדיין לא ממש התאוששתי.
נראה שכרגיל, 'לסדר חוקים משלו', שזה אומר שאיכשהו מרגישים מחויבים להכין כמויות עצומות ובלתי סבירות של אוכל - כאילו כל דכפין באמת ייתי וייכול, וכל דצריך ימצא את עצמו פתאום דווקא בק"ק זארברוקן, כשכל שאיפתו היא מנה מהעוף או מהאורז.
כל מי שתכנן פעם ארוחה גדולה יודע שאלה נוטות להפעיל לחץ על המטבח ועל המארחים באופן שגדל אקספוננציאלית עם מספר האנשים. הלחץ הזה גורם לכך שגם בתים מצוידים מגלים קושי להסתדר בנקודות מסוימות: לפעמים, כך מתגלה, פשוט אין מקום במטבח להניח את כל הדברים שאמורים להיות מונחים עליו. צווארי הבקבוק מתגלים כבר בשלב ההכנה - המקום על הכיריים, הבעלות על התנור - ונגררים לסדר עצמו, שם מתברר שהרעיון הפשוט-עד-אימה לבצע שימוש חוזר לצלחות המנה הראשונה כדי להגיש עליהן את הקינוח דורש מהמארחים משאבי זמן שאיש לא תכנן אותם. תוסיפו לזה שני ילדים שסידורי השינה שלהם בימים האחרונים הופרעו במידה שלא תחזור על עצמה עד שיתחילו לבלות בדיסקוטקים (או להישאר עד הבוקר במסיבות ל"ג בעומר); תינוק שמרוצה כל-כך מכל ההילולה עד ששינה זה הדבר האחרון שעולה במוחו הקטן; וחתול מבוהל שכל חייו לא ראה כל-כך הרבה אנשים במקום אחד, בטח לא בדירה הקטנה שהוא מרשה לנו לחלוק בה בימים כתיקונם.
ועוד לא דיברנו על ה'אחרי': אחרי שבע מנות ראשונות/סלטים, מרק עם קניידלעך, שתי עיקריות בשריות (+תוספת) ושלושה קינוחים היפר-קלוריים באדיבות א' האופה, אחרי הצורך לחלץ את מיקומו של האפיקומן מהילד החצי-מנומנם שגנב אותו, אחרי שוויתרנו על לשפוך חמתנו על הגויים מחשש שהשכן מלמטה ישוב לשפוך חמתו על דלתנו ואחרי שהאורחים ניסוי באלגנטיות להימנע מקבלת מנות הביתה ונעלמו במדרגות - אחרי כל הבלגן הזה, שמשום מה מתעקשים לקרוא לו 'סדר', הגיע הזמן לסדר האמיתי. וכאן שום נחשף במערומיו הבית הגרמני הזוגי: המדיח, שבימים כתיקונם הולך לישון חצי-רעב, מילא את כרסו פעמיים וחצי בחלק ניכר מהכלים, ואיכשהו השתלט על המצב; אבל המקרר הגרמני, קופסא קטנה ומכובדת שבכמה בתים בארץ לא היו מקבלים אפילו בתור מגירת ירקות, הרים ידיים כבר בשלב האריזה הראשון והפנה אותנו אחר כבוד למזווה (חדר קטן, צמוד למטבח, שבו משאירים חלון פתוח ואז הטמפרטורה נשארת דומה לזו השוררת בחוץ כ-5-10 מעלות במהלך הלילה).
לאחר שעה של תכנון קואליציוני קפדני שלחנו לגלות בפריזר את העוף, הפטריות הממולאות, הדג והפחזניות-מקמח-מצה-עם-קרם-שוקולד-נהדר-בפנים-וציפוי-שוקולד-מלמעלה (או במילותיה של אסנת 'אסון'); את הוולדורף והאורז הנחנו במזווה וליווינו בתפילות; שלושה סלטים שלחנו אחר כבוד עם האורחים אל המקרר בצימר; את המרק, שהיה חם מכדי לשלוח לשום מקום, השארנו על הכיריים בהנחה שישרוד את הלילה; ואת שאר המנות דחסנו יחד בשלושת מדפי המקרר, שם הן בילו את הלילה בסיפור בדיחות שואה. המהלך דרש כושר המצאה לא קטן, שכן מספר המנות שנותרו היה גדול משמעותית ממספר אמצעי האחסון שברשותנו. במסגרת המבצע גילינו שהנילון הנצמד הוא סוג של תמונת ראי לבני ישראל במצרים, או לפחות לחששות של המצרים כלפיהם: בני ישראל היו אמנם שקטים כציפור ועשו קולות של שטיח כנעני בארץ גושן, אבל המצרים חשדו שבמקרה של מלחמה יחליפו אלה את עורם ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"); הנילון הנצמד, לעומת זאת, הוא ביומיום מבכירי אויבינו, אבל דווקא במלחמה גורלית זו נתגלה כשותף פעיל במערכה - לצדנו.
בכל אופן, איפשהו באזור שתיים בלילה הסתיים גם הסדר שאחרי הסדר, אבל התאוששות מלאה נרשמה בערך רק עכשיו, עם כוס קפה, ואחרי עוד יום עם כל המשפחה המבקרת בגן הצרפתי-גרמני (פארק נפלא באזור שבו נלחמו זו בזו שנים צרפת וגרמניה). ושבאמת לא יישמע שאני מתלונן: אלו היו ימים מספקים, מרגשים, מלאי חוויות - אבל גם מתישים ללא גבולות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/4/2008 21:20, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונצ'ו ב-29/4/2008 10:59

---

מעבדות לחירות
טוב, לא בדיוק, ולמעשה מבחינה בלוגית אולי להיפך - מכתיבה רבה לשתיקה רבתי. וכל זאת מכיוון שלכבוד הפסח שוב יש אצלנו ביקור של קרובינו מישראל, הפעם אחותה של אסנת ומשפחתה (מה שאומר שני ילדים קטנים ותינוק, פלוס עוד אח). השעה הפסיכית שבה אני כותב את הפוסט הזה נובעת מהעובדה שנסענו לקבל את פניהם בדירת הנופש שבה יבלו את השבוע הקרוב, והכל התאחר עד אימה בגלל המוני גימ"ל ישראל שבחרו גם הם לצאת לחו"ל באותו יום. וזו גם הסיבה שסביר שלא יהיה לי הרבה זמן לכתוב פוסטים כלשהם בימים הקרובים.
אבל בכל זאת יש כאן איזו יציאה מעבודה - השגרה הקבועה של עבודת התרגום ללונלי פלנט - לסוג של חירות - שבוע שבו תכננתי מראש כמעט ולא לעבוד כדי לבלות, לארגן, לסדר, להכין ולארח עם המשפחה (ובייחוד עם האחיינים המתוקים בני השש-וקצת). ובשינוי הזה יש גם סוג של יציאה לחירות, של שחרור, של חריגה מהשגרה.

פסח שמח ונפלא לכולם!

{שגיאות ההגהה בגרסה המקורית נובעות מעייפות, ותוקנו בבוקר}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/4/2008 04:06, ושייך לקטגוריות אסנת
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/4/2008 21:21

---

חומץ וסבלנות (אסנת)
קראתי בספרו של סאראמאגו "הבשורה על-פי ישו", שהסיבה לכך שישו על הצלב הושקה במי-חומץ ולא במים, לא היתה כדי להוסיף על עינוייו, אלא מפני שתערובת של חומץ ומים מרווה יותר ממים, והנער שהשקה את ישו רצה להקל על סבלו.
אבל לא על ישו רציתי לדבר היום אלא דווקא על חצילים, ולא בפילוסופיה עסקינן, אלא במתכון. :-)
גיליתי להפתעתי היום בחנות הירקות של הטורקים שעונת החצילים נפתחה ובגדול. היו ארוכים ודקים כמו נקניקיות, היו ענקיים ונפוחים כמו פומלות, והיו קטנטנים ומדליקים, שבלי לדעת מה ואיך, לקחתי מיד הביתה.
ואז בעזרת גוגל ידידי מצאתי לא מעט מתכונים ורעיונות כיצד לכבוש אותם, להכניע אותם, להשתלט עליהם או בקיצור, רעיונות יצירתיים איך לדחוף אותם לצנצנת יחדיו מתובלים ומבוהלים, כדי שבעוד כמה ימים הם יהיו... יהיו... נו, בעוד כמה ימים נדווח לכם איך הם יהיו.
עשיתי ממוצע של המתכונים שמצאתי ובחרתי תבלינים לפי טעמי וחשבתי לשתף אתכם בחוויה:





שטפתי אותם טוב טוב וחרצתי אותם לכל האורך בסכין, ואז בישלתי אותם קצת שיתרככו, אבל לא יותר מדי. בזמן שהם התקררו להם וגם מי הבישול איבדו קצת מחומם, שמתי בצנצנת את כל פלאות התיבול הבאות:
פטרוזיליה וכוסברה טריות (אל תשאלו איך השגתי כוסברה טריה בגרמניה, יש דברים שהשתיקה יפה להם. בואו נגיד רק שזה כלל הבטחת נישואין שאין בכוונתי לקיים, כמה קריצות ושני גמלים):





ואז הוספתי גם פרוסות של סלק טרי, שהוא מתוק מתוק ונותן צבע נהדר:





ופתאום, כשכמעט הכנסתי כבר את החצילים, נזכרתי בשום!!! בשם השום!





סידרתי בפנים יפה יפה את כל החצילונים וכיסיתי בעוד כמה פרוסות סלק. רונן מת על זה. מילאתי את הצנצנת בכמות שווה של חומץ ומי-הבישול של החצילונים (שלא יהיו צמאים) והוספתי פלפלון צ'ילי קטן ואכזרי וכף וחצי מלח גס. סגרתי היטב. היטב זה אומר עד שהופכים וכלום לא מטפטף יותר...
ועכשיו הקטע הקשה: סבלנות.
בעיני לכבוש ירקות זה תמיד סמל של סבלנות, אורך רוח ואמונה שיהיה טוב. ברוח זו הייתי רוצה להעביר את התקופה הקרובה, בה אני מחפשת עבודה, מכניסה לשירה שלי כל טוב, רגש ותבלינים, ושולחת אותה לרחבי היבשת באמונה ובסבלנות ומקווה לתוצאות חיוביות.
תחזיקו אצבעות! לחמוצים כמובן... אני בטוח אהיה בסדר גמור...




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/3/2008 20:54, ושייך לקטגוריות אסנת, מתכונים, תמונות, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-18/3/2008 20:24

---