טווסים לבנים, מזון איטי והאצבע של דליה
תוך פחות משבוע קרו שני דברים קצת משונים, ולמעשה אותו דבר פעמיים: משהו ששמעתי עליו לראשונה מתוך עבודתי בתרגום הגיע אלי שוב, תוך שבוע, דרך הבלוגייה. ראשית באו הטווסים הלבנים: לאחר שתרגמתי פסקה על איזו וילה באיטליה שבגנים שלה מטיילים white peacocks, הייתי חייב לראות בעצמי איך הם נראים. וראיתי. מרהיב, נכון? הוא מככב מאז בדסקטופ שלי.
והנה, הבוקר, דילגתי לבלוג המאוד מוצלח של ידידתי יעל ישראל ושם הם חיכו לי שוב, אפילו ברלוזוציה טובה יותר. צירוף מקרים? יו בט.
הצטרפות המקרים השנייה אירעה כמעט במקביל: במסגרת העבודה שעל האינדקס של איטליה, נתקלתי במושג Slow food. מאחר שלא שמעתי על זה מעולם, עשיתי מחקר קצר באינטרנט כדי לתרגם כמו שצריך והגעתי לכאן ואפילו ל כאן. בקצרה (למי שלא קוראים לינקים) מדובר בארגון בינלאומי שמעודד מתן תשומת לב לאוכל שאנחנו אוכלים, מהווה מעין תנועת נגד לרעיון הפאסט פוד ומחובר לכל הדברים ה'נכונים' - אקולוגיה, זכויות בע"ח וייצור הוגן. לא הייתי מתעסק בזה יותר מדי אלמלא נתקלתי במהלך סבב הבלוגים השבועי, בפוסט המצוין הזה של אסתי, ושם בסוף שוב התחבאה הפניה ל-slow food. צירוף מקרים? למה לא.

ואם יש שני צירופי מקרים כאלה, חשבתי לעצמי, אולי בכל זאת הקוסמוס מנסה להגיד לי משהו. טווסים לבנים, פריקים של הטבע, יוצאי דופן שראוי לתת בהם מבט שני; ואוכל איטי, ובכלל ההנאה שבאיטיות, ודברים שחולפים על פניהם יותר מדי מהר. אז הקשבתי, ואתמול והיום לקחנו את היום לאט, באיזי. היה גשם בחוץ כל היום וכל הלילה ולאסנת איכשהו לא היו חזרות ליום וחצי שלמים, ואנחנו פשוט היינו בתוך האיטיות הזו. אפילו קראתי עוד כמה פרקים בספר בגרמנית. והיום בבוקר קמנו ובישלנו ביחד, אוכל איטי מאוד מאוד (מרק אפונה שישב שלוש שעות על הכיריים ועוף שישב שעה ורבע בתנור).
אז נכון, מעל הכתפיים יושבת לי גרסה אישית של ד"ר האוס ומזכירה לי שלא שינינו כלום בעולם היום. שלא כתבתי מילה ברומן המונומנטלי שיקנה לי את פרס נובל בספרות וישנה את חייהם של מיליונים. ולא עשינו כלום כדי לקדם את קריירת השירה הפורחת של אסנת או את הספר שלי או מה לא. זה אותו שטן-בתחפושת-רציונל שמזכיר לי שתמיד עשיתי אידיאליזציה לאנשים הגדולים, לפורצי הדרך ולמגלי הארצות (ואחריהם לאמנים המיוסרים, לסופרים ולמשוררים, לג'ים מוריסון, ואן גוך והנרי מילר). זה הוא שכשאנחנו מכינים את העוף בתנור לארוחת צהריים עם חברים ובודקים מרכיבים חדשים לרוטב הברביקיו (סויה, יין אדום, רסק עגבניות דבש וכמון. יוצא פיצוץ) נזכר רק בסצינה מהפרק הראשון של 'הבורגנים', אז נחתכת לדליה האצבע בזמן שהיא מכינה את הצלי והיא מדממת לתוך הרוטב, וכולם מפארים ומהללים את הצלי שלה ואיך יצא לה מצוין הפעם. האם גם אנחנו מדממים לתוך הרוטב וקוראים לזה 'גורמה'? האם לא צריך לצאת לעולם, לעשות מהפכות, להניף דגלים, לכתוב, לשנות?
אבל אולי בגלל זה הפנה אותי הקוסמוס דווקא ל'סלואו פוד' ולפוסט של אסתי. סוג של תזכורת שעשייה אישית היא-היא העשייה הפוליטית. שבישול איטי בבית הוא בעצם פעולה אמיתית בשדה הפוליטי, ושאפילו כתיבת מחשבות לא-מסודרות בבלוג יכולה להיות פעולה בעלת-השפעה לא פחות משיר מלוטש שעבדתי עליו שעות במחשכים. ואתם יודעים מה, אפילו שימור של זוגיות בעולם מלא פיתויים ומטורף שכזה הוא פעולה פוליטית-חברתית עם מסר של ממש. ולקחת את עצמך ולעבור לארץ אחרת אבל להמשיך לכתוב ולערוך ולחיות בשפה שלך זו פעולה שיש שלה אפקט וממש בעולם, אולי לא כמו כיבוש האברסט (ואולי דווקא כן, כי מה כבר הרוויחה האנושות מכך שאיזה אנגלי ואיזה מקומי שמו את כף רגלם על איזה הר גבוה בנפאל).

אז אל תשכחו להאט לפעמים, ולהסתכל מסביב. ולקחת 5:16 דקות להקשיב לראש-רדיו והתייר שלהם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/12/2007 22:56, ושייך לקטגוריות אסנת, דברים שמצאתי ביוטיוב, מטאבלוגיקה, מעברים 10-20-30, אופטימי
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-14/12/2007 21:04

---

מרק פטריות (אסנת)
ידידה יקרה מת"א באה לעיר ואנחנו הזמנו אותה, איך לא, לארוחת ערב בביתנו. יש לציין שמזג האוויר השבוע גרוע במיוחד, קר, גשום וחשוך. אמרתי לה שמרק טוב זה מה שמציל אותי בסוף היום כשאני חוזרת הביתה. היא משכה בכתפיה באדישות ואמרה שהמרק היחיד שהיא אוהבת זה מרק פטריות, וששאר המרקים ממש לא מעניינים אותה.
אוקיי, התגייסתי למשימה! טוב שידעתי מראש את תנאי המרק, כי אם הייתי מגישה לה בארוחת הערב איזה מרק מושקע והיא היתה אוכלת מתוך נימוס ויורקת למפית, זה היה יכול להיות מאד לא נעים...
בסופר גיליתי בהתרחשות קוסמוסית נדירה, מבצע מיוחד על פטריות שמפיניון!! קניתי קילו. כן, קילו. מה ששמעתם. חוץ מזה, מה שצריך פה עוד זה בצל אחד גדול, חצי ראש שום (למאמינים אדוקים), קופסה אחת של חלב קוקוס (תישארו איתי), כמה שלוקים של יין לבן, כוס מרק עוף, מלח, פלפל, אגוז מוסקט טחון וקצת קוריאנדר (למי שאין לא חובה).
איך עשיתי?
טיגנתי בצל ושום עד שהזהיבו, החלשתי את האש והוספתי את הפטריות, קצוצות לגודל בינוני, בשלוש נגלות, כשכל פעם אני מערבבת טוב טוב את הפטריות בסיר, סוגרת אותו וממתינה שנפח הפטריות ירד. בסופו של תהליך, הפטריות כולן מכווצות היטב ומתבשלות במיץ של עצמן. הבאתי לרתיחה עדינה. הוספתי מרק עוף ויין ובישלתי בסיר סגור 5 דקות. הוספתי את התבלינים. רצוי להוסיף מלח ופלפל כך שיהיה קצת חריף ומלוח כי אח"כ חלב הקוקוס סותר וסופח ומעדן את הטעם מאד. את קופסת חלב הקוקוס ניערתי היטב לפני פתיחתה ואז הוספתי את כל תכולתה למרק, ערבבתי טוב, ולאחר 3-4 דקות חימום הורדתי מהאש. בדיוק כמו שמנת, לחלב הקוקוס אסור לרתוח כי הוא נהרס. המרק עוד לא מוכן! כרגע יש לו טעם של מרק פטריות מלוח עם קרם קוקוס... הורדתי אותו מהאש והעמדתי אותו לנוח 10-15 דקות בצד. כל שאר התהליך זה כבר כימיה מסובכת ואני לא מתערבת כשהתבלינים מנהלים שיחות שלום בסיר. אני רק יודעת שהטעם אגדי. עד כאן. נסו ותהנו!

*הערות לגבי חלב הקוקוס: יש אינסוף סוגים וחברות שמפיקים אותו ומוכרים בקופסאות שימורים. אם יש לכם אפשרות להשוות, בחרו בזה שיש בו הכי פחות מרכיבים מכולם, אידאלי יהיה זה שיש בו *רק* חלב קוקוס... היתרונות לחלב הקוקוס על השמנת הם אינסופיים. הוא בד"כ בעל אחוזי שומן פחות גבוהים, השומן הוא צמחי לכן אין בו כולסטרול, הוא מתקתק יותר משמנת ובכלל בכלל לא כבד כמו שמנת. אני אישית אחרי מרק שמנתי לא יכולה לקום מהשולחן, אבל מרק מקרם קוקוס הוא קליל ומעודן.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/11/2007 15:20, ושייך לקטגוריות אסנת, מתכונים, עונות השנה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיכליקה ב-29/11/2007 15:33

---

להתעורר מחלום
בשבוע האחרון יש לאסנת מדי בוקר אימון גופני עם מאמן-האמנים היפני איצ'ירו, שביא אתו מיפן שיטה מרתקת המשלבת זן, התעמלות ושליטה על האנרגיות הפנימיות ונועדה לעזור לאמן לפתח כושר ולשמור על ריכוז על הבמה. זו כבר הפעם השביעית שאסנת עוברת את הסדנא, אבל זה לא אומר שזה פחות קשה.
השינוי העיקרי שהסדנא הזו עושה בלוח הזמנים שלנו הוא שבמקום שאני אקום, אכין קפה ואעיר את אסנת (המשימה האחרונה אינה פשוטה כמו שהיא נשמעת) זה עובד הפוך: בגלל שאסנת צריכה לקום מוקדם, אז היא קמה מהשעון המעורר, עוברת את שלבי ההתעוררות שלה לבד ואז מכינה לי קפה קצת לפני שהיא יוצאת לאימון. מבחינתי ההבדל הוא שאני מתעורר הרבה יותר 'ברכות': במקום לקום ומיד לקפוץ מהמיטה, לחפש את הבגדים ולגשש אחר הקפה-סוכר-חלב, אני קם לאט, בהתפנקות, שותה לגימה-לגימה את הקפה ולא חושב על שום דבר מעשי.
התוצאה המשנית היא שהחלומות נמחקים הרבה פחות, וממשיכים אתי לעומק שתיית הקפה. כך, במקום לזכור קטעון קצר מהחלום, אני זוכר הרבה מהעלילה שלו, שסבוכה בדרך כלל יותר מפרק טלוויזיוני ממוצע. בשני הלילות הקודמים, למשל, חלמתי שלאסנת יש חזיונות (כמו לקורדיליה באנג'ל) ואנחנו יוצאים לפיהם להציל את החזן המקומי בעת שהוא מחלק מצות ויין ליהודים בשיקגו. הלילה, לעומת זאת, מצאתי את עצמי בבית הספר, כשאני מודע לכך שהתחלנו את השנה מחדש, כאילו חזרנו בזמן, אבל יש לנו מורה חדשה ומנסים לתת לנו עוד הזדמנות לעשות את הדברים אחרת, ולא בדרך הנוראית שהם הסתיימו בפעם האחרונה. מה שמצחיק הוא, שלמרות שהכיתה היתה בבירור בגרמניה, המורה לימדה בעברית (אפילו שמתי לב לזה, כי המורה הקודמת לימדה באנגלית). כל השיעור התעסק באיזה שיר על 'הגברת בלום', שהיא לפי טענת המורה אלוזיה לדמות מיוליסס של ג'ויס, אלא שבתרגום לעברית זה לא עבד כי בלום מתחרז עם כלום.
בקיצור, בוקר מוזר (אולי לא טהור כמו של פלסיבו, אבל מוזר)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/11/2007 09:31, ושייך לקטגוריות אסנת, ישירות מהמח"א, טלוויזיה וקולנוע
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-11/11/2007 07:23

---

המקרה של הארבזן זופה
היה זה יום בהיר בתחילת הסתיו. צעדתי לתומי בשבילי הזופרמארקט המקומי כאשר לפתע צד את עיני משהו יוצא דופן. חמוש בחושי הבלש החדים שלי ידעתי מיד שמשהו קרימינלי מסתתר כאן, ושבתי על צעדי. ממדף הירקות המקוררים, בין חסה אחת לאחרת, הוא קרץ לי. היה זה שורש פטרוזיליה, מהסוג שלא רואים כמעט במקומותינו, וגודלו כאמת-יד של עוג בינוני. מיד הדהדו במוחי דבריה של האישה המסתורית שנכנסה לביתי מברלין לפני מספר ימים. 'מרק', היא אמרה, בטרם נספגה באפיסת כוחות אל מעבה אולם החזרות.
מוחי החריף כמו פלפל צ'ילי חיבר מיד את שני הרמזים, ומיד התחלתי לרחרח באזור המועד לפורענות של שורת הבשרים. שם עמדה, כרגיל, המודיעה בעלת שלושת טורי השיניים והפרצוף שיצא מסרט של אלמודובר, וקרצה לי בחצי עין, כממתיקה סוד. 'מישהו השאיר לך כאן מעטפה במבצע', היה נדמה לי ששמעתי אותה אומרת, אבל זה היה בזארלנדית, כך שמהר מאוד הבנתי שמדובר בעצם בנתח בשר יפהפה שרק מצפה שמישהו ימצה אותו לציר.
ציר, חשבתי לעצמי, זה בהחלט רמז חשוב. אחרי שוויתרתי על הרעיון לנסוע לפרלמנט האירופי בשטרסבורג, מצאתי את עצמי - אינטואיטיבית - רוכש פתאום גם ארבעה בצלים גדולים, חבילת גזר, צרור פטרוזיליה טרייה וראש שום. ואז, כשהכל נראה ורוד, הבהירה לי שיחת טלפון מסתורית מאותה אישה חובבת-מרק שהגיע הזמן לבחור: עדשים או אפונה?
הבחירה גרמה ללבי לפעום ולנשימתי לשנוק. לא ידעתי אם אני בדילמה או בקונפליקט, והאמביוולנטיות שיגעה אותי. אבל הגורל (והתסריטאי) חשבו אחרת. מבטי נח על שקית אפונה ירוקה יבשה, וזה הספיק.
מכאן הכל רץ כמו במערכה הראשונה של סרט: לפתע צץ על הכיריים סיר ענק בו טוגנו במהירות שני בצלים וחצי ראש שום קצוץ. תפוחי אדמה, ששמרתי במזווה למקרה של רעב באירלנד, מצאו את עצמם בתוך הסיר, יחד עם פיסות שטוחות מהשורש הגרנדיוזי. כל זאת עשתה לי האישה המסתורית, שכוחה רב במרק וקולה שולט במוחי. בכוחותי האחרונים מנעתי מהגזרים להיסחף אל הקלחת, שלא יהיו לי 'גזר הולך לאיבוד דרך מרפסת'. אבל לא יכולתי למנוע מהבשר ללכת בדרך כל בשר - הוא הושחם באכזריות, תוך שהוא ממיס אל התערובת את שומניו (ציינתי לעצמי שזו דרך מעניינת לדיאטה).
בנקודה הזו החלטתי לקחת פיקוד. אם כבר נסחפתי, אז למה לא עם תנוחות? הוספתי לסיר בחיוך חופן רחב של מלח גס, שני עלי דפנה, פלפל צ'ילי, קצת כמון, ולא מעט פפריקה מתוקה וטנדורי מסאלה שיש לי עוד מהמעבר להודו. הרגשתי שאני שולט במצב, וכטוב לבי באדים הנחתי גם לאפונה ולפטרוזיליה לגלוש אל הסיר, אבל הטבעתי אותן בכמות נאה של מים.
הסיפור התחיל לבעבע ולהתקרב לנקודת הרתיחה. השכנים כבר איימו לפנות אותי מהבניין. אבל לא איבדתי את העשתונות (הם במרק) וחיכיתי ליד הסיר כשעה, שמישהו יצלצל. כשאף אחד לא צלצל, הבנתי שאני אבוד. בהכנעה צירפתי גם את הגזרים לתערובת הקרימינלית שהלכה והתגבשה, אך במוחי כבר התרקמה תוכנית נואשת לסיום הפרשה. בשעה הקרובה רק צפיתי מרחוק בפשע המתגבש, כאשר אני הופך בו מדי פעם בכף עץ ועוקב אחרי התפתחות האפונים. ואז, כשאף אחד לא ציפה, שלפתי את הנשק הסודי שלי, שהוא כמו מקטרת לשרלוק הולמס - בלנדר.
בלי להניד עפעף חילצתי מהמרק את הפטרו-זיליה ואת גושי הבשר, תחבתי את בלנדרי לעומק העולם התחתון של הסיר וריסקתי בעוצמה את האפונים. קול יבבה נשמע, ועולם הפשע הפך למחית תחת ידי הבוטחות. אך לפתע משהו עצר בעדי. קול מפתה נשמע מהמרק, ואני עצרתי ברוסקי והבנתי שזהו. הובסתי. הבשר המתקתק ביקש לחזור אל הסיר, ולי לא נותר אלא להבין שגורל המרק להישאר חצי מרוסק, וגורלי הוא להיכנע לפשע ולאכול אותו בגדול. כפי שלחשה האישה המסתורית כששבה מחזרותיה, "עזוב את זה, זו אפונה-טאון".


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/10/2007 22:13, ושייך לקטגוריות אסנת, מתכונים, הומור
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-15/10/2007 13:20

---