השאירו אותי לבד עם הדבש (אסנת)
רונן צדקת, יקירי, באמת הגזמתי לגמרי בכמויות הדבש שקניתי לארוחת ראש השנה. לא יכולתי להתאפק מלנסות כל מיני סוגים ובסוף גם התעקשתי לקנות עוד צנצנת רק בגלל שהיתה בה חלת דבש בפנים. יערה זאת אחת המילים האהובות עלי בכל השפה העברית.
אז נוצר מצב שבו יש לנו המון דבש בבית. נכון שזה נשמר שנים, אבל בעצם, מי רוצה לשמור דבש כשאפשר לאכול אותו?... אז התקף היצירתיות הנוכחי גרם לתוצאות מדובשות במיוחד. או בקיצור, אנחנו בצרות קשות. וגם יש ארוחת ערב.
נכון, לא לכל אחד יש אבא רופא, אבל לי יש ואני יודעת איך לנצל את זה. זאת הסיבה שיש לי, במגרת הכלים המוזרים במטבח (מחוסר בשם אחר), מזרק פלסטיק ענקי, עם בוכנת גומי, שיכול לשאוב ולהזריק, לשאוב ולהזריק, דבש...
כאן זה נהיה גראפי, אז מי שקשה לו עם בשר בצורתו המקורית (חלקי-עוף כמו שבאפי אמרה) מוזמן לדלג לסוף. אז שאבתי את כל הדבש שנותר מצנצנת הדבש אל המזרק והזרקתי אל מתחת לעור של כמה כרעי עוף מופתעות. הזרקתי בכמה איזורים שונים ומיסז'תי. בכל זאת הרוויחו משהו הכרעיים. וסידרתי יפה בתבנית בצל בטבעות טבעות, פיזרתי מלח והנחתי את הכרעיים מסביב. שמתי באמצע ראש של שום (מבחינתי יכול להיות ראש הממשלה החל ממחר בבוקר) ופיזרתי מלמעלה עוד קצת מלח. ואז באמת יצאתי מדעתי וקלפתי 3 תפוחים חמוצים. פיזרתי אותם בפרוסות באופן אקראי מלמעלה. קשה להשיג אקראיות אמיתית, נסו ותראו.
אחרי 20 דקות בתנור נהיה ריח כזה שטריסטאן דרש מייד את ארוחת הערב שלו. לא התווכחתי, אבל לעומת זאת הכנתי בעצת חברתי הטובה אורז צהוב עם כל מיני שטויות שנפלו פנימה מכל מיני מדפים במטבח.
לא מדדתי בדיוק, אבל לא נראה לי שהשקעתי יותר מ20 דקות עבודה נטו כולל הכל.
יאללה ביי, אני הולכת להוציא מהתנור!...



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2007 19:32, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, סטיות אישיות, תמונות, אופטימי
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-21/9/2007 16:00

---

כפתור ופרח
זה התחיל כשחיפשתי עם אסנת דוגמאות לחשיבות הניקוד לפוסט בבלוג השני, ואיכשהו עלה לדיון הביטוי היפה 'כפתור וָפרח'.
"לא כפתור וּפרח?", שאלה אסנת, "הרי אנחנו יודעים שלפני אותיות בומף מנקדים את הו"ו בשורוק."
"לא נראה לי," אמרתי, "אבל בואי נשאל את אבן."
אבן הוא אבן שושן, המילון הגדול שהוא אחד מכלי העבודה החשובים שלי ככותב וכמתרגם. אסנת קנתה לי אותו פעם ליום ההולדת, ולמרות משקלו היה ברור שסוחבים אותו גם לגרמניה. במקרה הזה הוא הכריע לטובתי - בערך 'כפתור', הופיע הביטוי, מנוקד בקמץ.
"אבל למה," תהתה אסנת, "מה הסיבה?"
"אין בעיה," עניתי, "נבדוק."
לא כולם יודעים את זה, אבל בעמודים האחרונים של מילון אבן שושן מופיעה בצורה מסודרת ומקוצרת כל תורת הניקוד, כולל הכלי השימושי לסיטואציה זו - סדרת טבלאות המפרטות את ניקודן של אותיות השימוש. שם, בקטע העוסק בו"ו החיבור, גיליתי שהכלל השישי (והאחרון) קובע כי "וו החיבור לפני הברה מוטעמת (בסוף פסוק, ובזוגות מלים גם באמצע המשפט) מנוקדת על-פי-רוב בקמץ גדול". כמו-כן הובאו שם כמה דוגמאות לאותם "זוגות מלים" המקיימים את הכלל, ביניהן 'בשר וָדם' ו'יום וָלילה'; ולכן, בגלל שהמילה 'פרח' מוטעמת במלעיל, גם 'כפתור וָפרח'.
התגלית המפתיעה שעשעה אותנו מאוד, ומיד התחלנו לחפש עוד צמדים בהם מתבטא הכלל. הופתענו עוד יותר לגלות שצירופים אלה כלל אינם נדירים בעברית כפי שאפשר לחשוב. רובם היו אמנם כאלה שמקורם תנ"כי (נע וָנד; שמיר וָשית) או בטקסטים דתיים אחרים (שאו שלום תודה וברכה, חן וָחסד ורחמים), אבל נתקלנו בהם גם בשירים עבריים (ימין ושמאל רק חול וָחול), בשירי ילדים (נד נד, נד נד, רד עלה עלה וָרד) ואפילו בביטויים יומיומיים ופרוזאיים (עובר וָשב; שכונת בית וָגן).
עם התרחבות החבורה, התחלנו לתת בהם סימנים: במקרים רבים, גילינו, מדובר בביטויים המורכבים משתי מלים דומות מאוד במשמעותן, כשהמטרה היא לחזק את המשמעות באמצעות החזרה; כך 'שאו ציונה נס וָדגל', 'אין לו אח וָרע' או סתם 'שוד וָשבר', 'שיג וָשיח' או 'עצום וָרב'. החזרה בולטת במיוחד בביטויים שבעצם מורכבים מאותה מילה פעמיים, כמו 'לדור וָדור' או 'מכל וָכל'. במקרים אחרים, מדובר בשתי מלים מתחומים שונים, שיוצרות יחד ביטוי חדש, למשל 'עיר וָאם בישראל'. בכל מקרה, איכשהו נראה שהביטויים האלה מופיעים בכל אושיות התרבות הישראלית, מ'חזיז וָרעם' (שהוא בעצם סוג של תרגום לביטוי הגרמני Donnerwetter), דרך 'שלמת בטון וָמלט' הציוני-עד-כאב ועד 'אלף גון וָצבע' מהוולס להגנת הצומח.
ראוי לציין כי הכלל נשמר היטב, ושבביטויים שמילתם השנייה מוטעמת מלרע (הוד והדר; אבי כל תופס כינור ועוגב) מנוקדת הו"ו בשווא הרגיל. למעשה כמעט ולא מצאנו יוצאי דופן, וגם כשמצאנו, אפשר היה להתווכח עד כמה מדובר באמת בצמד מלים בלתי-ניתקות. השעשוע ניקר במוחנו במשך כל ראש השנה, כשמדי פעם קופץ אחד מאתנו עם איזה "יש לי יש לי יש לי" ומוסיף עוד ביטוי לרשימה, בבחינת 'שאל בני וָנען'.
מקווה שנהניתם כמונו, וברוח החג לא נותר לי אלא לאחל "שנה טובה ומתוווווקה/ לכל ילדה וָילד'.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2007 21:10, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור, אסנת, סטיות אישיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-15/9/2007 15:08

---

מוזיקה מודרנית
אחד הדברים שתמיד היו בעיני קשים לעיכול במקצוע של אסנת הוא התחום של 'מוזיקה קלאסית מודרנית' (בקיצור מק"מ). למוזיקה הקלאסית-קלאסית התרגלתי עם הזמן, ולו בגלל שהיא עומדת בבסיס כל המוזיקה המערבית (ויש מי שאמר שכל המוזיקה המערבית היא רק אוסף של הערות שוליים לבאך). עזרה בכך העובדה שבמוסיקה קולית, שאסנת עוסקת בה, יש בדרך כלל גם טקסט - פואטי או דרמטי - שממנו אפשר לצאת לפרשנות ולבדוק כיצד המלחין התייחס למוטיבים המופיעים בטקסט. אבל המק"מ - שנוצרה החל משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 - כבר אינה משתמשת באותם כלים מלודיים המוכרים לנו מהמוזיקה הפופולרית; כמו האמנות המודרנית, היא בחרה לחפש את עצמה בארץ הלא-זרועה של האוונגארד, ולעסוק בכל מיני דרכים לא-מלודיות ולא-בהכרח-תקשורתיות לעשות מוזיקה. ולזה, כמובן, היה לי הרבה יותר קשה להתחבר.
הסתבר לי, למשל, שהמלחינים הסופר-מודרניים אינן מסתפקים בנגינה על כלי מסוים, אלא מנסים למצוא כל מיני דרכים חדשות להוציא ממנו צלילים. הוראות הביצוע שולחות את הפסנתרנים לחטט בקרבי הפסנתר, את הכנרים לפרוט על החלקים הלא-מתוכננים-לפריטה של הכלי (בערך באופן שבו אני חקרתי גיטרה בפעם וחצי שלקחתי אותה ליד) ונגן ויולה מסכן אחד לרקוד סטפס תוך שהוא מכה על הכלי המסכן באצבעותיו (ראיתי בעצמי). גם מקומם של הזמרים לא נפקד בהתעללות, והם נאלצים להשמיע קולות של ציפורים, לבצע קפיצות מטורפות ו'לשיר כמו מישהו שלא יודע לשיר' (למשל). אז זה נורא אוונגרדי וניסיוני, אבל ברוב המקרים זה סתם נורא, ואני מעדיף לחזור הביתה ולשמוע רחמנינוף.
כתבתי 'ברוב המקרים', והתכוונתי לכך. כי מדי פעם הצלחתי לתפוס בתוך האוונגרד-למען-האוונגרד משהו מעניין, איזו אמירה שלא רק הבנתי באורח אינטלקטואלי מהי אלא גם נגעה בי. אחד המוטיבים שהצליחו לדבר אליו במק"מ הוא הוויתור על מתן הבכורה למלודיה - כלומר לקו המוזיקלי - והחלפתו בשימוש באלמנטים מוזיקליים כמו בציור מופשט (תחשבו על קנדינסקי או מונדריאן). ביצירה כזו שולט המינימליזם, וצלילים שונים - שאינם בהכרח קשורים זה לזה מבחינה מלודית - יוצרים 'סביבה' מוזיקלית הפועלת על המאזין. בקונצרט אחד בו הייתי הורחב הרעיון הזה ליצירה קוואדרופונית, שבה עמדו הכלים השונים בפינות שונות של האולם ויצרו יחד חוויה רב-כיוונית לשומע שבמרכז.

למה אני מספר את כל זה? כי אתמול הצלחתי בפעם הראשונה ליהנות לכל האורך מקונצרט של מק"מ. היה זה קונצרט מחווה למלחין הישראלי צבי אבני, יליד זארברוקן, לרגל יום הולדתו השמונים. אסנת ביצעה במהלך הקונצרט חמישה שירים של אבני עם המלווה הקבוע שלה, סבסטיאן פולץ, ובנוסף היו בו יצירות לויולה, לצמד כינורות ולפסנתר, כולן של אבני, בביצוע תלמידי ומורי ביה"ס למוזיקה כאן (הקונצרט, אגב, ישודר ברדיו המקומי, שניתן להקשיב לו כאן, ביום רביעי הבא, 19 בספטמבר, בשעה 21:04 שעון ישראל).
לא באתי עם הרבה ציפיות (אחרי הכל, מק"מ), אבל לשמחתי, לא רק שהקונצרט היה חף לחלוטין מהתעללויות בכלים תמימים, אלא שגם ממש נהניתי מהנסיונות שעשה המלחין. אבני, כך מתברר, למד בילדותו גם ציור, ולכן מתחבר מאוד לגישת 'היצירה המוזיקלית כציור מופשט'; ביצירות שנוגנו בקונצרט התבטאה התפיסה הזו שוב ושוב, ושוב ושוב התענגתי על האווירה שנוצרה - לעתים סוריאליסטית, לעתים בוערת בתשוקה. ומתוך האווירה הזו, שפעלה עלי גם ברמה הרגשית, נפתחתי לאמירה האינטלקטואלית (שהתבטאה בדרך כלל בקשרים המרתקים בין היצירות לשמותיהם, נושא שצריך לחקור אותו יותר לעומק). במלים אחרות, דווקא בגלל שההתנסויות לא ניסו לדחוף בכוח את גבולות האוונגרד, היה בהם עומק שאין בסתם התעללות בפסנתר (ואם מישהו רוצה לקשור את זה לדיון על אוונגרד ופרובוקציה שנפתח בבלוג השני שלי, קשה לי לומר שהוא/היא טועה).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/9/2007 21:09, ושייך לקטגוריות אסנת, אמנות, מונולוגים מהאמבט
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/9/2007 16:24

---

פגמים
לי כתבה על הקושי לאהוב את המושלם ועל היכולת לאהוב את הפגום, ואני חושב שהיא נגעה במשהו מאוד עמוק שכיוונתי אליו בפוסט קודם: אהבה אמיתית אינה לראות את בן הזוג כחסר פגמים, ואינה אפילו להתגבר על הפגמים, אלא להכיר בפגמים, לכעוס עליהם, לכאוב מהם - ולאהוב אותם ובגללם.
זאת אולי אחת הסיבות שמערכות יחסים טיפוליות הופכות הרבה פעמים לרומנטיות (אפקט פלורנס נייטינגייל) - כי אחרי שרואים את הפגמים, ואם לא נדחים מהם, נוצרת אינטימיות מדהימה. הצעת הנישואין שלי לאסנת באה אחרי נסיעה לפריז, שבמהלכה היא אכלה פירות-ים (שהיא אלרגית אליהם) והקיאה כל הלילה. היא חשבה שאחרי שהחזקתי לה את השיער בזמן שהיא מקיאה, לא ארצה לדבר אתה יותר. מבחינתי, זה היה החותם הסופי לכך שזה זה.
אני חושב שהניסוח הכי מוצלח ל'אהבה בגלל הפגמים' הזו מופיע בסוף של הסרט 'כשהארי פגש את סאלי', הנה:




הנקודה החשובה היא בנאום של הארי, ולכן ברשותכם (ולמאותגרי היוטיוב) הנה שוב הציטוט החשוב:
I love that you get cold when it's 71 degrees out. I love that it takes you an hour and a half to order a sandwich. I love that you get a little crinkle above your nose when you're looking at me like I'm nuts. I love that after I spend the day with you, I can still smell your perfume on my clothes. And I love that you are the last person I want to talk to before I go to sleep at night. And it's not because I'm lonely, and it's not because it's New Year's Eve. I came here tonight because when you realize you want to spend the rest of your life with somebody, you want the rest of your life to start as soon as possible.

זהו. עכשיו אני הולך להכין תה (ואם למישהו מכם יש קו ישיר אלוהי הווירוסים, בבקשה תגידו לו שירד מאתנו. זה ממש לא פייר).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/8/2007 22:38, ושייך לקטגוריות אסנת, דברים שמצאתי ביוטיוב, אהבה ויחסים
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/8/2007 18:34

---