מי אמר חתול ולא קיבל
לבקשת הקהל, ולאור התגייסות נאה במרחב הביתי (אסנת הסכימה להצטרף לפוסט), הוחלט לשים את ענייני ישראל והגולה בצד לרגע ולהתמקד במה ש*באמת* חשוב ומעניין, הלוא הוא טריסטאן החתול בכבודו ובעצמו. קבלו אותו (והכינו את הממחטות).

השם: טריסטאן
כינויים: טריסטול (טריסטאן + חתול), טריסתוכי, שלופי (בגלל שהוא אוהב לישון)
גיל: שש בערך
מוצא: אגודת חובבי החתולים בחיפה
היסטוריה משפחתית: עגומה. אב - לא ידוע. אמו נדרסה כשהיה בן שבועיים, אך הוא נאסף לאגודת חובבי החתולים וגר בבית זמני אך אוהב עד לגיל חמישה חודשים, אז לקח יוזמה וסיפח את עצמו למשפחת קידר המתהווה.



פרווה: ג'ינג'ית, ארוכה, מרהיבה ופלאפית. במקומות המוצנעים אפשר להיתקל בשיער לבן עד ורוד.
זנב: מפואר (32 ס"מ בקירוב)
משחקים אהובים: בצעירותו נהג להתחזות לסנאי ולטפס במהירות ובזריזות על ארונות גבוהים. לפעמים היה נעזר בווילונות כדי לטפס, עד שלא נשארו וילונות. גם היום אוהב לקפוץ לגבהים מרשימים כדי לתפוס כדורים (או נקודות לייזר), תוך כדי ביצוע סלטות, היפוכים וברגים משולשים.
פינות אהובות: במיטת הפוך היוקרתית האישיתי שלו, שקנינו לו בימינו הראשונים כאן. אדן החלון (כל חלון). מחוץ לאדן החלון (כולל טיולים מסוכנים שבתל אביב כמעט הביאו אותו אל השכנים). מתחת לכביסה התלויה. בחורף - על ההסקה. מתחת למיטה (או במיטה, כשמרשים לו). מאחורי המחשב. בארון (עד כדי מצב שבו הוא נעלם בין הבגדים). באמבטיה (ר' להלן, 'יחסו למים').



אנשים אהובים: אימא אסנת. גברים צעירים ונאים (בעיקר ארי, אלכס וסבסטיאן). דראג קינגז מירושלים.
אנשים לא-אהובים: פראו נאומן (בואה מסמן את יציאתנו מהבית). אנדריאה. כל מי שמעז לקחת את תשומת הלב של אבא ואימא.
מנהגים: שריטות עדינות למשיכת צומי. השתוללויות פרועות בלילה, במרדפי שווא אחרי כל מה שזז. יללות בוקר מלאות פאתוס ברגע שהשעון מצלצל ו/או מישהו פוקח עין או מזיז רגל.



כישורים מיוחדים: זיהוי אסנת/רונן כשאנחנו מגיעים כבר לקומה הראשונה בבניין. חיזוי רעידות אדמה. ראו גם 'ציד'
אוכל: גורמה חתולים בלבד! לא נוגע בוויסקאס או בכל מזון שעולה פחות מיורו שבעים לפחית. עבר לאחרונה לדיאטה מבוססת אוכל יבש (למתעניינים : science diet light).
היסטוריה רפואית: בהגיעו היה חולה בשלשול מסתורי שנבע כנראה מחוסר בית (או מווירוס). במהלך הבדיקות עלה חשד לסוכרת, והוא עבר לדיאטה דלת-סוכר. לאחר שנחשב לסוכרתי במשך מרבית חייו התברר, בבדיקות שנערכו לקראת המעבר לגרמניה, כי אבחנה זו בטעות יסודה. טריסטאן חגג את הבשורה ביוגורט פירות.
מסעות: 1. ברכבת מחיפה לתל אביב עם האימוץ. 2. מעבר דירה בתוך תל אביב, טראומטי משהו, שגרר שבוע של התחבאות מאחורי המיקרו. 3. המסע הגדול: עשרה ימים בפנסיון חתולים תל-אביבי (ללא כלובים!) ואחריהם מסע מטורף במכונית באמצע הלילה אל בית הווטרינר, לקחת כדור הרגעה שאמור להקל על הטיסה. הכדור היה אמור להשאיר אותו ישן לאורך הטיסה כולה ואחר-כך, אבל לטריסטאן יש כנראה גנים של נמר ערבות סיבירי, והתוצאה היתה בעיקר סדרה של נמנומים והתעוררויות עצבניות בתוך הקופסא שעל הברכיים של אימא. לטיסה נוספו עוד שש שעות ברכב ממינכן לזארברוקן, לפני הנחיתה בבית הזמני אצל אנדריאה. 4. מסע קצרצר מאנדריאה לבית הנוכחי, אחרי שנשבר לו לגמרי והוא הביע את אי-שביעות-רצונו בחיסול מנורת-מגע שולחנית (ראו 'אור לגויים'). לפחות ההתאקלמות היתה מיידית.



ציד: היסטוריית הציד החלה עוד בבית התל אביבי הראשון. אחרי אימונים מפרכים נגד הווילון ומגוון ג'וקים, זבובים ופרפרים, הגיע האביב, וסנונית קטנה ניסתה לבשר אותו ליד התריס. עד היום לא ידוע כיצד פיתה אותה החתול הממולח; העדים הגיעו למקום רק בעקבות סדרת ציוצים שלא נשמע כמותם מאז ג'ורג' קראמב. לנגד עיניהם ניצב החתול, כפו האחת מצמידה את הסנונית ההמומה לרצפה, זנבו נישא אל-על והוא מסתכל עלינו במבט מבולבל אך מלא גאווה. לא היו לו מושג מה הצעד הבא (למזלה הרב של הציפור). לסנונית, אגב, שלום. טריסטאן ניסה לחזור על התרגיל שנה אחר-כך, אבל הפעם היתה עינינו פקוחה. מאז הגביל את עצמו לציד נקי, ללא השארת שאריות, של זבובים, ג'וקים (בתל אביב) ופרפרים למיניהם (בגרמניה).
יחסו למים: חיבה עזה הגובלת באובססיה חולנית למים שנשארים במקום או מנטפים לאיטם, מעורבת בפחד טבעי ממים זורמים של ממש. הכל החל מנטייה עיקשת להימנע מלשתות מצלחת המים שלו, ולמצוא פתרונות אחרים לצמא (בבית התל אביבי הראשון היה ברז מטפטף; בהמשך ארגנו לו מזרקה קטנה, אך זו נאלצה להישאר בישראל). את שעות הפנאי שלו הוא מבלה פעמים רבות באמבטיה, ולאחר שהרווה את צמאונו פוצח בשירת-הלל מלהיבה למים, שירה אשר זכתה כבר לכינוי 'מונולוגים מהאמבט'. מופע מעין זה יכול להימשך בין חמש דקות לשעה וחצי.



ניסיון בתחום הסמים: חוויית קטניפ מרשימה, שארכה סופשבוע שלם, עם הפסקות קצרות לנשנוש. התוצאות התבטאו בגרגורים עזים ובליקוק הפרווה עד כדי סלסולה לתלתלים. אפקט לוואי נוסף היה קבלת המיטה האדומה כבית הטבעי (שם החבאנו לו את החומר, ראו תמונה לעיל). כמו-כן, התמכרות קשה לויטמינים חתוליים מאז ימי תל אביב.
סימנים מיוחדים: נמשים שחורים בתוך הפה - הוכחה ניצחת שאינו גזעי.





מייייאווווו!!!!



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/5/2007 23:25, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, תמונות
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של תום ב-25/1/2008 09:26

---

רשימת קריאה
(כדי שיהיה לכם מה לקרוא אחרי שייגמרו כל מוספי השבת והחג ועדיין לא יגיעו כל האורחים לסדר)

אורזת כותבת על זוגיות ומוסכים ומרגשת אותי. יש משהו מדהים בלהגיע להבנה שאתה 'חלק מזוג', שמתפקד טוב יותר יחד מאשר לבד. ובלי שזה יתנגש, בכל זאת, עם הרצון להיות אדם שלם אחד.

מתי שמואלוף כותב על יחזקאל נפשי כתבה מעניינת שיש לה שני חסרונות: היא מתחנפת מדי למושא שלה, והיא פורסמה ב'צהובון השירה' 'כתם'.

בחלל פתחו יופי של פרויקט - רנגה, לפי המסורת היפנית. היוזמה מבורכת והשירים יפים, ואני רק מקווה שבפעם הבאה תהיה יותר פתיחות לכותבים נוספים, מבחוץ.

מחקר בריטי חדש מדרג חומרים שונים לפי רמת הסיכון. הכותרת: אלכוהול במקום החמישי, ניקוטין בתשיעי, קאנאביס, אקסטזי ואל אס די משתרכים מאחור. יש לי לא מעט השגות על הדרך שבה נערך וכומת המחקר הזה, אבל את המגמה אפשר להבין.

וקצת חדשות טובות לסיום, בעיקר לקוראי גרמנית: כתבה בעיתון המקומי על קונצרט של אסנת עם הפסנתרן שלה בהויסוויילר, לא רחוק מזארברוקן. תרגום המשפט הראשון (בערך): "כך מדמיין לעצמו אדם זמרת סופרן: גאה, מודעת לעצמה, נראית מצוין ובעלת קול בנוי לתלפיות, שמעלה דמעות של רגש בעיני השומעים." אנחנו גאים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/3/2007 00:30, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, סיפרותי, ביקורת
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-2/4/2007 10:12

---

טכניקה, דיוק, תקשורת
אתמול יצא לי להיות בסלון בזמן שאסנת עבדה על אריה מטורפת במיוחד שמוצרט כתב כנראה על ספידים, וזה גרם לי להרהר קצת בעבודתם של זמרי אופרה.

יש בעצם שלושה דברים נפרדים שמחפש מי שמאזין לאופרה. הראשון הוא טכניקה: אם זו המהירות המטורפת שבה הם עוברים בין הצלילים הקצרים, כמו באריה של 'מלכת הלילה' מחליל הקסם, או עוצמת הקול נטו (על זמרת אחת שהתעניינו בה כתבו בעיתון שהיא 'הרימה את הגג במטרופוליטן בניו יורק'). הילדֶה צאדֶק, זמרת-עבר מוערכת ומורה לפיתוח קול שאסנת עברה אצלה כיתת אמן לפני מספר שנים, היתה נוהגת לטעון שבחלק מהאריות יש אלמנט טכני חשוב - של כמה שניות בסך הכל - שהוא כל מה שמחפשים באודיציות: האם הזמרת מסוגל להביא את התעלול הזה או לא. ההתמקדות הזו בטכניקה היתה דרישה בולטת בתקופות רבות בתולדות האופרה, ובאיזשהו מקום זה גם הדימוי של האופרה בעיני הקהל הרחב (בדרך כלל). על הדימוי הזה מבוססת למשל שירתה של הדיווה בסרט 'האלמנט החמישי', שהעניין העיקרי בה הוא הגעה לגבהים טכניים לא-יומיומיים. על ההתמקדות בטכניקה מלמדת גם הנטייה של דיוות אמיתיות, זמרות בשיא הקריירה שלהן, 'לקחת את הזמן', ולבצע קטעים מסוימים יותר לאט (או יותר מהר) ממה שכתוב בתווים, רק כדי להפגין את היכולות הטכניות שלהן.

מצד שני, אופרה זה לא ג'אז, וגם אם יש מקום להפגין 'ביצועים', עדיין אי אפשר להיכנס לאלתור סולו של חמש דקות. רוב הרפרטואר של האופרה נכתב בצורה מדויקת ולא משתמעת לשתי פנים לפני שנים רבות, ואין ספק שיש חשיבות לאלמנט נוסף, הוא הדיוק. לשיר צליל גבוה יותר ממה שכתוב, גם אם זה יותר קשה ומרשים טכנית, זה בסופו של דבר זיוף, במיוחד על הבמה (תחשבו על שחקן שמחליף כמה מלים במחזה של שייקספיר במשפט אחר). הדיוק הוא אולי הערך שבו מתמקדים הכי הרבה בלימודי האופרה, אך אולי הדבר שהקהל הכי פחות מרגיש, במיוחד אם הזיוף הוא חד-פעמי, או אם הגורמים האחרים מכסים עליו.

עם טכניקה מושלמת ודיוק בצלילים אפשר לקחת אריה של מוצרט ולבצע אותה בדיוק כמו שכתוב, תוך הפגנת יכולות קוליות מרשימות. אבל האם זה הכל? יש מי שיגידו שכן, אבל צריך לזכור שזמרי אופרה אינם שרים במנותק מההקשר, אלא מופיעים על במה כשחקנים; מעבר לביצוע הטכני, חייב להיות שם עוד משהו. אבל בעוד ששני הגורמים הראשונים ברורים, הרי שהשלישי מעורפל יותר. אפשר לקרוא לו 'תקשורת', 'רגש', אולי אפילו 'אמנות'. זהו האלמנט ש'מביא' את הדמות לתודעתם של הצופים, וגורם לכך שיהיה איכפת להם ממימי השחפנית, מצ'ו צ'ו סאן המסכנה, מאריאדנה של שטראוס שרק מחכה שהמוות כבר ייקח אותה. בלעדיו אפשר להעריך את הביצוע מבחינה טכנית, לומר "וואו" כמו זה ששמור למתעמל שעשה עכשיו צוקהרה כפולה עם בורג, אבל לא שבאמת יהיה איכפת לך ממשהו שקורה על הבמה. כדי ליצור את האיכפתיות הזו חייב הזמר איכשהו, בתוך המגבלות של הטכניקה המסובכת והנאמנות לצלילים שכתובים, למצוא את הערוץ שבו הקול שלו מעביר לקהל את הדמות, הרגש, הסיטואציה והטקסט. זו משימה קשה מאוד (שתלויה כמובן בשאלה 'לאיזה קהל'; במקרה של הקהל הרחב נוספת לכך בעיית הטקסט, שהוא בגרמנית, צרפתית או איטלקית ומושר בעיוותים שונים ומשונים ולכן עלול להיות לא לגמרי מובן).

משחק הג'אגלינג בין שלושת הכדורים הללו אולי ברור במיוחד בתחום האופרה, אבל במחשבה שנייה אפשר להשאיל אותו גם לתחומי אמנות אחרים, נניח כתיבת שירה. אמיר אור, שלימד אותי בכיתת השירה של הליקון, מדגיש את אלמנט התקשורת; הוא קבע כי מבחנו של המשורר אינו בגבהים אליהם הביא את רף המיומנות הטכנית, אלא כמה מעט הנמיך אותו על מנת לאפשר תקשורת. הישענות על הטכניקה לבדה תיצור שירים חסרי רגש, אידיוסינקרטיים (מובנים רק לכותב עצמו) ו'טכניים'; הטכניקה נועדה כדי לאפשר תקשורת ולא למנוע אותה.

נדמה לי שכשאמיר כתב זאת הוא התייחס למה שקראתי 'דיוק' כחלק מהטכניקה, ובהקשר של טענתו זה הגיוני; אבל אפשר לדעתי בכל זאת להפריד ביניהם גם בתחום הכתיבה. בעוד שהטכניקה עוסקת בכלי, במקרה זה השפה עצמה, ובכל מה שאפשר ללמוד עליה (חריזה, משקל, אוצר מלים וכן הלאה) הרי שהדיוק נוגע בניסיון לתאר במדויק את המציאות ואת הרגש (במילותיו של אבידן, 'לדייק עד כדי כאב/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו'), והתיאור הזה יכול להשתמש בכל מיני מלים, ואינו קשור בהכרח בהפגנת טכניקה מרשימה (עם זאת, כמו באופרה, במקרים רבים נדרשת טכניקה מרשימה כדי לדייק בתיאור מראה מסוים או רגש ספציפי).

מציאת האיזון הנכון בין טכניקה, דיוק ותקשורת היא אתגר קשה ביותר. זהו למעשה לא איזון סטטי, אלא אותה
ריצה מתמדת במדרגות שכבר כתבתי עליה בפוסט אחר. הצורך הזה בהחזקת כל הכדורים באוויר בבת אחת הוא אחד הסיבות לכך שבעיני קשה להיות משורר/אמן/זמר אופרה ולשמור על איזו שלווה סטואית ועל איזה ניתוק אידיאלי מהחיים. כמו שאמרה אסתר דה ברוס, מורה ל'שיר אמנותי', הרעיון הוא לעמוד בעין הסערה המתחוללת סביב האמן, ושם לשיר/לכתוב/ליצור בשלווה פנימית. איך זה אמור לעבוד, אלוהים יודע, אבל אנחנו עדיין מנסים.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/2/2007 09:48, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, מעברים 10-20-30
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-8/2/2007 21:16

---

צרות של עשירים? (אסנת)
לפני הנסיעה לגרליץ עשינו חזרה על מחזור שירים של פרוקופייב (אנה אחמטובה, אופוס 27) יונה, המלווה שלי, אני וירון ורונן היה שם גם והקשיב. הוא מאד התרגש ונהנה וירון אמר לי שלדעתו זה מוכן, אבל אני יכולתי רק למלמל משהו כמו "אהמ... לא משהו". קשה לי להיות מרוצה מהתוצאות, גם כשמדובר בעבודה רצינית ומאומצת וגם כשיש פידבק חיובי רב. רונן היה מתוסכל "את תמיד מתלוננת" הוא אמר לי, וירון הרגיע אותו: "מה עושה פרה? מו. מה עושה אסנת? מתלוננת." אין ספק שהוא צודק.
מיד כשהגענו לגרליץ, בתום נסיעה מתישה של שבע שעות וחצי, היה ברור שרמת האירוח שלנו שם עולה על כל הציפיות שיכולנו להעלות על דעתנו. סוויטה יפיפיה המשקיפה לכיכר מרכזית, 50 צעדים מאולם הקונצרטים, מקום מרווח, מיטת אפיריון, מקלחת רחבת ידיים מרוצפת שיש. אין מה לומר. לקח לי ארבע דקות להתרגל לרמה - זה בא לי מאד בקלות - להתרווח ולהתחיל להנות. גם כשעובדים קשה בתנאים האלה, זה מרגיש כמו פינוק. היו חזרות לא מעטות אבל גם כל הזמן ראיתי מולי את משתתפי הפסטיבל האחרים, שרבים מהם עבדו קשה ממני בהרבה. הדבר הכי קשה להתמודד איתו היתה התאורה. זרקור עצום לתוך העיניים, ששורף ומבשל למידת too well done את הפנים, החזה, ואיך לא, את הגרון. האימונים עזרו לי לא להיות מופתעת מזה בקונצרט עצמו אבל את ייבוש הגרון הפעם כנראה לא היתה דרך למנוע. אני לא כ"כ אוהבת ללגום מים על הבמה. גם תמיד קיים הסיכון שהם יישפכו וגם הם נתקעים לי בגרון ובזמן השירה אני נאבקת לסלקם משם.
לקראת יום הקונצרט התפתחה אצלי תחושת מיאוס מהתפנוקים. ואיתה רגשות אשם, ואיתם רגשות נחיתות. קל לראות איך אני שוב מסבכת את עצמי... די, נמאס לי מהשחיתות של ארוחת בוקר של שעה כל יום, חשבתי על משכבי בלילה, קמתי בבוקר ומיהרתי אל חדר האוכל, להתעורר עם איזה פאטה כבד ליד המיץ והקפה הטרי. די עם מתקפת החלבונים על הגוף שלוש פעמים ביום, מספיק שתיים, היתה מעיקה איזו מחשבה על חזי, ומייד בצאתי מהחזרה יצאנו לשיטוטים בעיר בחיפוש אחר העוגה המושלמת לתאוותיי. המיטה היתה נוחה מדי, מזג האוויר היה מושלם מדי, היה לי קל מדי להרשים את הקולגות בשירה שלי, וקל מדי לכבוש את לבבות כל המעורבים בדבר. כולם חיבבו אותי ורחשו לי כבוד. אני מצטערת עד מאד לדווח שלקחתי את זה קשה. רונן בחמידותו האינסופית מצא לי כל העת צידוקים חכמים "את עובדת מאד קשה בסה"כ". מכעיס.
כמובן שככל זמרת מקצועית תפסתי את עצמי בידיים ושמרתי על קור רוח ואיפוק עד לאחר הקונצרט. ואז קרה משהו מוזר. שרתי בתחילה מחזור שירים של ויקטור אולמן, שחי בטרזין ומאיסורה של המוזיקה הנפלאה שלו נגזרה מהות הפסטיבל כולו. אמנם הזרקור החזיר מאבק, אבל מצאתי את עצמי לא נותנת לו להפריע לקהל להבין אותי ונתתי את עצמי. הלוואי שהייתי יכולה להיות יותר משוחררת ולא להתעסק בכלל בשטויות שחדרו למחשבותיי מידי פעם, כמו "מה לעזאזל הטקסט בשורה הבאה" או "מאיפה אני אקריץ צליל דקיק ויפיפה עכשיו מתוך המדבר שיש לי בגרון" אבל באמת שאני עומדת בכבוד מאחורי מה שעשיתי. התחושה אחרי שהתיישבתי במקומי לא הותירה עוד מקום לספק. הקהל המשיך למחוא כפיים בהתלהבות זמן רב אחרי שכבר ישבתי. זה היה נהדר. לא קמתי להשתחוות בשנית מתוך צניעות גרידא ואני שמחה על כך. בחלק השני של הקונצרט שרתי את פרוקופייב, וזה הצליח לי יותר מאשר בכל החזרות. הייתי מבסוטית. לאחר מכן היה לי זמן לשבת בנחת ולבחון את הקהל אבל גם את עצמי, שלפתע תחושה זרה מילאה אותי. הרגשתי שלמה איכשהו. אני לוקחת את הסיכון של להישמע נדושה, אבל בשבילי זה הכל חוץ מנדוש, כי זו פעם ראשונה שזה קורה לי בצורה כזאת. מוזר.
יום אחרי הקונצרט סיפרתי להוריי לפרטי פרטים את חוויותיי בקונצרט, עד כדי הסברים פרשניים ותאוריות של ניתוח רגשותיי מהטקסטים... לאחר השיחה איתם החלו להתגנב לתודעה כל אותן רתיעות שלא נתתי עליהן דין וחשבון לפני הקונצרט, כדי לא לערער את ההופעה. הרתיעות והשאלות עדיין עומדות על תילן ואין לי מענה עבורן.
באיזו יוהרה אני מרשה לעצמי לטעון שאני, מחיי הנוחים ומאינספור התפנוקים וממשפחתי התומכת ומכל התקוות שיש לי לעתיד, מסוגלת להבין לליבו ועוד "לתת פרשנות" לעבודתו, של ויקטור אולמן המסכן שחי חיים שלעולם לא אוכל לדמיין לעצמי את מידת מרירותם ועצבונם?
מה גורם לי לחשוב ולהאמין שמה שנידמה לי שעשיתי על הבמה וכל הרגשות אותם דימיתי להעביר באמת עשיתי והעברתי? אולי זו רק תחושת גדלות עיוורת?
ובאיזו זכות, אבל באמת, אני עוד מטילה ספק במה שקורה ו"מתלוננת"?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2006 16:07, ושייך לקטגוריות אסנת
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-20/9/2006 12:51

---