סיפור בתמונות/חדש מן המטבח (אסנת)
החלטתי לאזור אומץ ולהכין משהו שתמיד נראה לי מסובך מאד מאד, אבל רונן משוגע עליו... עלי-גפן ממולאים! כשמכינים את זה טוב, זה מעדן אמיתי. אני מודה לקוראת מאיה על הרעיון, הטיפים והטעימות...
והרי התהליך המצולם לפניכם:













































שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/11/2008 13:50, ושייך לקטגוריות אסנת, תמונות
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גברת שבלול ב-21/11/2008 11:20

---

לימבורגר
הבטחתי בפוסט הקודם חוויות ותמונות מהטיול להולנד, אבל קיום ההבטחה נתקל בשלוש בעיות. השלישית תסופר בהמשך, אבל שתי הראשונות הן קוצר הזמן (אירוע רודף אירוע אצלנו) והעובדה שלא היינו בכלל בהולנד (וגם על כך בהמשך).

הקונסטלציה שעמדה מאחורי הטיול קצת מורכבת, אבל לסיכומו של עניין, מצאנו את עצמנו עם זוג חברים מהארץ, רכב שכור וקצת יותר מ-26 שעות במחוז הדרומי ביותר של המדינה המכונה בפי הישראלים 'הולנד'. הטיול החל (לאחר פקקים, איחורים וכל מיני מרעין בישין) בעיר הדרומית מאסטריכט, ולהלן אלף המלים שלי עליה:





יש במאסטריכט קתדרלה יפה (לעיל הצל שלה) וכיכר שוק נחמדה, אבל היא ממש לא היתה גולת הכותרת של הטיול. התמונה צולמה מתוך דיינר פסאודו-אמריקאי שבו עצרנו לאכול, אחרי שנשנשנו על הרינג חמצמץ, הזלנו ריר על ופלים בלגיים והסתובבנו בטיילת היפה לאורך הנהר מאס.

אחרי סיבוב נוסף של פקקים (בטעות הגענו למדינה בדיוק בזמן החופשה בבתי הספר) הגענו בשלום לכפר הקטן סוואלמן, ליד העיירה רורמונט, שם לנו בחווה עם מחלבה ובד-אנד-ברקפסט לתיירים. בגלל שאחרנו ביותר משעתיים קידם את פנינו זאטוט עם אנגלית מינימלית והוביל אותנו לצימר מקסים, שהיה בו הכל פרט למיטות זוגיות (נושא כאוב בצימרים באירופה). חצי שעה אחר כך פגשה אותנו גם בעלת הבית, ואז גילינו שהמחמצים המקומיים על השולחן נועדו לשימושנו (הסתערנו עליהם בארוחת הבוקר, למחרת). בהמלצתה הלכנו לסעוד את לבנו במסעדה העממית במרכז הכפר.
היתה זו החלטה מוצלחת במיוחד. המלצרית והשפית (שתי אחיות, וגם האימא והאבא הסתובבו באזור) לא רק באו לקראתנו מבחינת תכנון המנות (א' טבעוני, מה שדרש אלתורים נרחבים ומגוון רעיונות שלא נמצאים בתפריט) אלא גם נראו להוטות לפטפט - באנגלית או בגרמנית - ולספר סיפורים מפה עד להודעה חדשה. יחד עם האוכל (המצוין, אגב) קיבלנו גם הסבר מפורט על האזור, כולל הבהרה חריפה ש'לימבורג זה לא הולנד'. כן, מסתבר שהשם העברי של המדינה בטעות יסודו: 'הולנד' זה בסך הכל שמו של המחוז העיקרי, שם נמצאת אמסטרדם, ואילו למדינה כולה קוראים Netherlands. האבחנה הזו חשובה במיוחד במחוז לימבורג, שמטפח מאוד את עצמאותו ואת השפה המקומית (שה'הולנדים' בכלל רואים בה ניב של גרמנית). 'אנחנו לא הולנדים,' הבהירה המארחת, שפעם חלמה לעבור לגור באמסטרדם אבל היום מרוצה מאוד מהכפר הקטן ומהעסק המשפחתי. קינחנו בפנקייקים נפלאים, ורק אחרי שהלכנו (בסביבות 23:30) גילינו שכעיקרון המסעדה נסגרת בתשע....
[כל כך הרבה מלים, אבל לא צילמנו, כי שכחנו את המצלמה בצימר]

למחרת קמנו לארוחת בוקר מושקעת (בעלת הצימר פינקה את א' ביוגורט סויה + מיזלי + חלב סויה + פירות) ולאחריה יצאנו לטיול רגלי באזור. הנופים הכפריים וחיות המשק של הולנד (סליחה, לימבורג) השרו עלינו שלווה ועליצות, ותועדו בקפידה בדיגליטיס:









עם היציאה מהכפר פינו שטחי החקלאות את מקומם ליער מקסים, מלא עלי שלכת - ממש כמו אצלנו בזארברוקן, רק שטוח וללא עליות וירידות. כמובן שמצאנו את עצמנו על הרצפה....








(היה די נחמד לטייל עם עוד אנשים, ככה שסוף סוף יש לנו תמונות של שנינו יחד בנוף...)

ומה טבעי למצוא ביער קסום? כמובן, פטריות מהאגדות!





את הטיול השלמנו בטירה (פרטית כנראה) שנפרשה פתאום לצד הדרך ופיתתה אותנו בדשאים ירוקים, בתעלת הגנה מהאגדות ובאור מרהיב:





אחרי הטיול נפרדנו מידידינו (שמיהרו לשכיפהול) ובילינו עוד קצת בעיירה רורמונט, 'העיר הגדולה' של סוואלמן (אבל שם לא צילמנו), ואחר-כך שעות ארוכות ברכבות בדרך הביתה. בבית סידרנו את התמונות והמתנו בשקיקה לאלה שצילמו חברינו במצלמה שלהם; אלא שהסתבר שזו אבדה אי-שם בדרך לאמסטרדם, ולכן נאלץ הפוסט הזה להסתפק רק בתמונות 'שלנו' (וזו גם הסיבה השלישית). מה שכן, אני חייב לציין שהבלוג פשוט לא מצליח להתגבר על שטף האירועים של הזמן האחרון, ובעוד אני מדווח על טיול הסוף שבוע, כבר צברנו חוויות מגוונות עוד מאז, ומי יודע מתי אלה יתועדו ויופצו לעולם הרחב. נו שויין.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/10/2008 09:38, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, אסנת, תמונות, עונות השנה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-30/10/2008 05:49

---

דרך מפוטלת (כולל תמונות)
נהוג לומר על כל מיני דברים ש'זה כמו לרכוב על אופניים. אם לומדים, אף פעם לא שוכחים'. זה אולי נכון לגבי מיומנות הרכיבה, אבל לא מדויק בהקשר לעצם התהליך שמביא שני אנשים לצאת מהמיטה ומהבית ביום א', להכין תיקים, מים, כריכים ופירות, להצטייד במפה ובמצלמה ולטפס על כלים דו-גלגליים יד שנייה שאיכשהו מתנייעים ממקום למקום. אחרי חודש של ביקורים, טיסות, פסטיבלים ושאר שטויות, שגרת הטיולים הקיצית שגיבשנו כמעט ונגוזה, וביום א' האחרון פשוט התקשינו להוציא את עצמנו מהבית.
לא עזר לזה סבסטיאן הפסנתרן הנלוז, שהחליט לפנק אותנו בארוחת בוקר מוקדמת בעיר. היה כל-כך מוקדם, שהמקום שהוא תכנן עליו עדיין לא נפתח, ואנחנו נחתנו בבראנצ'ייה החביבה עלינו, עם הבופה שלא נגמר לעולם. אחרי סביאה מעין זו, אין פלא שהצלחנו לגרור את עצמנו ואת דו-גלגלינו החוצה רק בסביבות שתיים בצהריים. למזלנו, השמש אולי היתה במרכז השמיים אבל עננים כיסו אותה חלקית והמשקפיים שליד המלים 'מצב רוח' בילו את רוב הזמן בתיק או על הראש.
התוכנית - עפ"י מפת המסלולים שבידינו - היתה לנסוע במסלול המוגדר 'ספורטיבי' לאורך 14 ק"מ - עד העלייה המאסיבית הראשונה - ושם לקשור את האופניים, לטפס ברגל לנקודת התצפית (אנחנו לא כאלה ספורטיביים) ולחזור. במפתיע (בהתחשב בחבר מרפי) הכל עבד כמתוכנן, לפחות במחצית הראשונה, והצלחנו להגיע בלי בעיות לרמה מרשימה, מלאה שדות פתוחים, לא רחוק משדה התעופה המקומי:





פרט לשדות, האזור היה מלא עצי פרי מכל הסוגים, מדובדבנים (כבר לא בעונה) דרך שזיפים צהובים (קטנים וטעימים) ועד כל מיני פירות שאין לנו מושג מה הם ולכן לא ניסינו. אבל הכוכבים הגדולים, באותה רמה פתוחה ובכלל, היו שיחי הפטל השחור. החבר'ה האלה, שכבר לפני כמה שבועות פרצו לתודעה, מילאו כל פינה כמעט לאורך הדרך, והיוו אטרקציה שאין להתדבר עליה עבור אסנת (אולי בגלל ששמם העברי הוא 'אסנה' - מאוד דומה!):





שום דבר לא עצר אותה - כולל העובדה שלא הבאנו אתנו כלים לאיסוף פרי. במהלך גאוני הסבה אסנת את בקבוק המים שסיימנו למכל פטל, ועד תום הטיול הספיקה למלא אותו בפירות ממגוון שיחים שונים. התהליך החל בדרך כלל בעצירה בחריקת בלמי-אופניים, אחריה הצבעה על השיח התורן (כמה מהם לא היו שיחים כלל אלא מפלצות ענק בדמות שיח) ואז הסתערות. נרשמו מספר אייי-אאוץ'-אוי, אבל לא היו נפגעים של ממש לכוחותינו, פרט לסבלנות שלי, שגם היא התנחמה בצילום מספר בלתי סביר של תמונות בנוף המרהיב:





או של האגם/ביצה שלאורכו נסענו:





כשהגענו הביתה, והבקבוק היה כבר מלא לגמרי, אסנת הציגה קסם של ממש, בחסות סכין יפנית, מצלמה וקערה:









כן, החבר'ה האלה שהיו עד לא מזמן חלקים ומפוטלים, נתפסו ברשת והולכים לבלות זמן רב במקרר בתפקיד ריבה (לפחות עד שנחסל אותם אט אט).

בשבוע הבא - שוב.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/8/2008 00:37, ושייך לקטגוריות אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/8/2008 15:46

---

חמה בעמקים (פוסט תמונות)
אחרי סדרה ארוכה של ימי א' שבהם לא הצלחנו לנצל את הקיץ מכל מיני סיבות שונות ומגוונות (כגון חזרות של אסנת, הזמנות לאירועים או סתם גשם), הסתמן סוף סוף יום א' מתאים לטיול. בתחזית השתמשו אמנם במילה schwuel, שפירושה 'חם ולח', אבל כמה כבר נורא יכול להיות בגרמניה בקיץ? לא התייאשנו, לקחנו את עצמנו, אופנינו וכריכינו ויצאנו לקרוע את העמק.
איזה עמק? נו טוב, לא קשה למצוא בסביבה עמקים. אבל אחרי שחרשנו את עמק הזאאר לשני הכיוונים, קצת השתעממנו, ולכן ניצלנו את העובדה שעל הרכבת הקלה המקומית (זאארבאן) אפשר לקחת אופניים בקלות וללא תוספת תשלום, ואת המדריך לטיולי אופניים באזור, שקיבלנו בדואר חינם אחרי שהזמנו באינטרנט, והחלטנו לנסוע עד סארגמינס שבצרפת ולעלות משם בעמק הנהר בליס (Blies), לאורך גבול צרפת גרמניה.
ההתחלה היתה קשה (כמו כל ההתחלות). 28 מעלות בצל זה אולי מזג אוויר מקובל בישראל, אבל אנחנו כבר לא רגילים אליו (במיוחד כשבתחנת הזארבאן אין צל). סארגמינס, מסתבר, היא גם קצת עיר, ולכן נאלצנו לרכב קצת בתוך העיר לפני שהתחיל הנוף. אבל כשהוא התחיל, הוא לא רצה להפסיק.



לא, אלה לא האופניים של אסנת, אלא סוג של פסל סביבתי...

הפתעה הבאה חיכתה לנו אחרי עוד כמה כפרים קטנים, ואחרי שחצינו חזרה את הגבול מצרפת לגרמניה, אבל לפניה (כדי לבנות מתח) נרשמו כמה עליות מרשימות(הקשה מביניהן היתה במעלה פראונברג, הר הנשים) וירידות מלהיבות (יו-הו!). אז, בדיוק ביציאה מכפר קטן, ראינו כמה זוגות אופניים חונים לצד הדרך, ואת בעלי האופניים (גרמנים מבוגרים חביבים) עומדים מתחת לעץ וקוטפים דובדבנים (העצים שנמצאים מחוץ לתחום הכפר לא שייכים רשמית לאף אחד). אחרי שהתפטמנו באדום המתוק, אחד מהם הציע לצלם אותנו:



כן, הנקודות האדומות הן דובדבנים

ניצלנו את ההזדמנות לפיקניק ספונטני (לא בדיוק. הכנו סנדביצ'ים ושמיכה מראש) כדי לאזור כוחות להמשך הדרך. החלטנו לדווש עד בליסברוק (16 ק"מ בסך הכל) כדי שיישאר לנו כוח לדרך חזרה; השביל כמובן ממשיך עוד מאות קילומטרים ברחבי גרמניה. בבליסברוק, חצינו את הגשר שהעניק את שמו לעיירה, ותפסנו הצצה מרהיבה לנהר הבליס שלאורכו רכבנו כל הדרך.




בנקודת אמצע הדרך עשינו הפסקה גדולה. אחרי הכל, לרכוב בשמש, בחום ובעליות זה דורש לא מעט אנרגיה. הספסל היחיד שמצאנו היה בשמש, אבל למזלנו היא התחבאה בדיוק מאחורי ענן (לא מקרה נפוץ בקיץ ישראלי למשל) ואפשרה לנו לנשנש עוד כריכים ופירות ולרדת על בקבוק הפינו נואר מאלזאס שהבאנו איתנו בדיוק למטרה זו. אחרי מנוחה ארוכה ופנטזיות על נדל"ן באזור אמרנו שלום לבליסברוק ויצאנו לדרך... ואז בדיוק קרה משהו שהקיץ הישראלי לא מכיר בקיומו: עננים שחורים הסתירו את השמש ועל השביל החל מטפטף גשם קל. כמו בהזמנה - משהו לקרר את הגוף המתאמץ.
הגשם לא נמשך זמן רב, ותוך דקות החלו גם העננים להיעלם. בשלב זה דיוושנו באיטיות רצופת-עצירות, הן בגלל העייפות והן בגלל שבקבוק פינו נואר לא הולך ברגל (וגם באופניים הוא לא כזה יציב). בזכות הנסיעה האיטית גילינו משהו שפספסנו בדרך לשם. שימו לב:



שולחן הפיקניק הזה, הוא בצרפת או בגרמניה?

החניות הרבות איפשרו גם לדָגטֶלֶת שלי להשתולל, אבל יש בזה גם יתרונות: בזכות המצלמה הזמינה הצלחתי לתפוס בדיוק את השמש יוצאת ומאירה את חלקת גן-עדן הזו:




המשך הטיול כלל הפסקות מרובות, חזרה על עקבותי פעם אחת כדי למצוא משקפי שמש שנפלו, עוד עץ דובדבנים, כמה עזים שאסור להאכיל, גילוי פארק מים בסארגמינס ומרוץ נגד הזמן בתחנת הרכבת כשהתברר שהמכונה לא מקבלת שטרות. אה, כמובן, וההזדמנות הראשונה שלי בגרמניה לעשות משהו שהייתי עושה הרבה בארץ: מקלחת קרה.

---

 ובינתיים באליפות אירופה:
* הרוסים הפכו רשמית לנבחרת האהודה עלינו כשלימדו את ההולנדים פרק בהילכות כדורגל הולנדי. ארשאבין לשלטון.
* 120 דקות של משחק מתסכל-עד-אימה (משהו כמו לראות את הבריון השכונתי מרביץ לילד הזריז כשהמורים לא מסתכלים) הסתיימו לפחות בסוכריה של שמחה לאיד: לראות את האיטלקים מפסידים במשחק של עצמם. קנאברו יכול להגיד שלוש פעמים שקשה להפסיד בפנדלים, אבל את הסימפטיה שלי הוא לא יקבל.
* למזלנו, הקלנו על התסכול בצלי בקר נפלא שאלתרנו לארוחת הערב.
* בניצחונות של הגרמנים, הרוסים והטורקים היו צפירות בחוץ עד אמצע הלילה. אתמול כלום. כנראה שאין הרבה ספרדים בזארברוקן.



                 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/6/2008 09:09, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/6/2008 11:47

---