זה לא מקובל

"את עומדת לפני קריירה גדולה", קבע הרב המקובל בעודו מקשקש את השם שלי על דף ומסתכל למעלה ככה שהאישונים נעלמים וכולו נראה תחת דיבוק דמוני כלשהו. ברור שהתלהבתי, כל חבריי לעבודה שפקדו את הרב לפניי (אטרקציה חינמית בת רבע שעה שהובאה כחנופה ללקוחות, אבל נתנו גם לנו סיבוב. מחקרים קובעים שחמש עשרה דקות בחברת תמהוני מזוקן שחוזה את העתיד מגדילות את תפוקת העבודה בלפחות חצי אחוז), דיווחו על תחזיות מדויקות להחריד. "הוא אמר לי שאבגוד באשתי!", קרן האזרח י', שככל הנראה מחכה לאישור של כוחות עליונים עוד מאז חתונתו, אי שם לפני חצי שנה. "אבל רק עד שיהיו לנו שלושה ילדים", הוא הוסיף, "אז אני אשאר רק איתה". ככה זה, כנראה – רק כשהינשוף מתרחב לקוטר של מחבת מולטי שף, הם לומדים להעריך אותך.

למראה פרצופי המשולהב הרב המשיך: "את נורא טובה בכל מה שקשור בלהביע את עצמך, בדיבור, בכתיבה". לרגע לא חלפה בראשי המחשבה שכל מי שישאל אותי במה אני עוסקת יוכל להבין מיד שאני נורא טובה בדברים האלה. חוץ מתימנים, אולי. "אבל את צריכה ללמוד", קבע הרב. "אני לומדת!", אמרתי לו. "כן, תביאי תארים", הוא התלהב ולפתע השתתקתי. ושוב מרימה ההשכלה הגבוהה את פרצופה המכוער ומזכירה לי שאפילו רותם סלע עושה תואר משולב ואני לא. קיבינימט עם הרב הזה, מה הוא מבין בכלל. ואז, כשהתחיל להתפייט על חוסר ההתאמה ביני לבין בלונדי, החלטתי שבאמת ביי.

הניסיון שלי עם ידעונים החל עוד בגיל 19, כשהדיכאון הצבאי עוד היה בחיתוליו והייתי חייבת שאיזו קוראת בקלפים מבת ים תבטיח שיש לי עתיד. והיא אכן הבטיחה, והקלפים בזה אחר זה התעקשו שבעוד ארבע שנים אזכה להצלחה גדולה ואתפרסם בזכות פרויקט מסוים. היא גם הבטיחה לי שתוך שנה וחצי אפגוש את אהבת חיי, ועוד כל מיני דברים שממש רציתי לשמוע. בהתחלה התלהבתי, אחר כך קצת פחות. אבל אחרי בערך שנה וחצי באמת פגשתי את בלונדי, שעונה לכל התיאורים שלה. אבל אולי היא פשוט קלטה שאני בעניין של אשכנזים חתיכים עם הרבה מאוד שכל. שיט, למה לא פגשתי קודם את מייקל לואיס.

לידעונית הבאה הלכתי לפני שנה סתם בשביל הקטע, וזה גם היה חינם אז, כאילו, מה. לאחר שהגעתי עם חברתי לביתה נטול הדלת ביפו (אמא, זה מחפיד), היא אבחנה שאני במחזור (באמת הייתי), ואמרה שלא תוכל לפתוח לי בספר הזוהר, אבל הסכימה לקצת נומרולוגיה. ואז הסתבר שיש לי יכולת מיסטית לפתוח עין על כל מי שמתחשק לי להזיק לו, אבל אי אפשר לפתוח עליי בחזרה כי בורכתי בהגנה אלוהית. בוהאהא! במהרה יידעתי את כל המקורבים אליי בכוחות העל החדשים שלי, והם מיהרו לרתום אותי לפרויקטים מרושעים שונים. אך ככל מוטאנט, גם אני בתחילה התקשיתי לשלוט בכוחותיי. ואז למדתי.

הפעם הראשונה בה נודע לי על הצלחה בפתיחת עין היתה כשהאזרח י' טס עם אשתו לירח דבש בתאילנד. מספר ימים קודם לכן הוא עשה דבר מה שמאוד עיצבן אותי, ואכן – יומיים לפני שטס התרחשה הפיכה צבאית בתאילנד. לאחר שהשכיל להתנצל על מה שעשה, שדות התעופה נפתחו לתנועה והוא טס ונהנה מחופשה כיפית, אך דלה במין (אבל זה לא באשמתי, זה בגלל שהם נשואים).

הפעם השנייה והמשמעותית יותר היתה ממש לאחרונה, כשאותו י' הודיע על כוונותיו לעבור מקום עבודה. מכיוון שהוא אחד מחבריי הטובים במשרד, הודעתי לו שממש לא נראה לי והכרזתי על כוננות עין. באורח פלא כל קורות החיים ששלח נענו ב"לא תודה", והוא נותר מתוסכל וממורמר – בדיוק כמו שאני אוהבת. לאחר מספר שבועות מייאשים הוא התחנן בפניי שאסיר את העין, ובסופו של דבר נעתרתי. עוד באותו שבוע, זומן י' לשלושה ראיונות עבודה במקומות נחשקים, כשכולם מציעים לו תנאים מעולים יותר משציפה. אבל אז קרה דבר שלא ציפיתי לו.

פתאום קופירייטר כלשהו איתר את אחת המודעות שהכנתי לתרצה גרנות, ותבע ליצור איתי קשר בתואנה שאני עילוי קריאייטיבי. אמנם הוא מדבר בסלוגנים ושולח שבע פעמים ביום פרסומות מחו"ל לכל ספר הכתובות שלו (וחוסם לי את המייל, איף), אבל זה עדיין מחמיא, ולכו תדעו מה ייצא מזה. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי שני מיילים מאנשים שונים שמתלהבים מיכולותיי הקריאייטיביות ובונים על שיתוף פעולה עתידי. אחרי שבוע סטיקר שלי הופיע בספיישל חנוכה של גידי גוב. יומיים אחר כך קיבלתי מכתב ממשרד הביטחון, המציע לי עבודה כחיילת משוחררת בתחום שירות הלקוחות. אם עד אז עוד היה בי ספק, עכשיו ידעתי בביטחון – הסרת העין מסובביי הפכה אותי ללהיט בשוק העבודה. עוד שנייה ומנכ"ל סונול מגלה אותי כדבר הבא בתחום נטול העופרת!

במקביל, התחילה טלי לצאת עם חבוב חדש ומהמם, וינטר הכירה בלונדיני חתיך שלוקח אותה להופעות, אחותי היפה מתקמבנת לה בצה"ל ואני קיבלתי טלפון ממקום מאוד מעניין ששמע עליי דרך מישהי שמכירה מישהו, והזמין אותי לפגישה. מההתחלה היתה לי תחושה שלא ייצא מזה כלום (כי זה קצת גדול עליי כרגע, כי זה דורש ממני להפסיק ללמוד וכי אני צריכה לאייש את התפקיד תוך שבוע וחצי, ועדיין לא המציאו מכונת זמן), ולכן לא סיפרתי כלום לאף אחד. ואכן בסופו של דבר הם הודיעו לי לפני שעתיים וחצי שמאוד הרשמתי אותם, אבל הם מעדיפים להישאר איתי בקשר לקראת פרויקטים עתידיים. אז נכון, זה בדיוק מה שרציתי מלכתחילה, אבל זה עדיין קצת צובט.

אין מה לעשות, זוהי יד הגורל. גם הרב המקובל ידע שהקריירה הגדולה שאני עומדת לפניה תתחיל רק אחרי שאסיים את לימודיי, ולפי הקוראת מבת ים יש לי בכלל עוד שנה לפני שאני פורצת לתודעה הציבורית כדבר הבא בענף המהממות. אבל קודם כל, אני באמת חייבת לעשות מסכה.

מקדם חיכוך

על אף קשריי ההולכים ומתחזקים עם הברנז'ה (מספר היחצניות שקוראות לי "בובי" הוכפל לאחרונה ועומד כרגע על שש), לא תיארתי לעצמי שאוזמן אי פעם למסיבת יום הולדת של טאלנט על רקע היכרות אישית. בכל זאת, מדובר כאן ביולי, זו שמסוגלת לדבר על עולם הזוהר עד שהלסת חורקת, אבל בפועל מעדיפה להתמקד באירועים בדוכן עם הקיש. אבל זה קרה, וכך מצאתי את עצמי מגיעה בחמישי שעבר ליום ההולדת של יובל אברמוביץ', משוכנעת שמדובר באירוע אינטימי יחסית שיאפשר לי סופסוף להתחכך כראוי באנשי תעשייה עם משקפי פלסטיק, ולקבל סופסוף הצעה לכתוב טלנובלה על משרד יחסי ציבור (שם זמני: 'יח"צ המחץ').

הסממן הראשון לחוסר האינטימיות עמד בפתח המקום, בדמות עדר צלמים שהבזיק פלאשים לעבר מיכאל אלוני (החתיך) שבדיוק נכנס לפנינו. "אתה חושב שיצלמו אותנו?", שאלתי את בלונדי שענה אולי ואי אפשר לדעת. כשהתקרבנו אל הבחורה עם הרשימות הם התחילו לצלם. לא אותי, למרבה ההפתעה, אלא את בלונדי. "זה אח של יובל אברמוביץ'!", אחד מהם קרא לעברו והם המשיכו לצלם, גם אחרי שהבהרנו להם שהקשר היחיד בין בלונדי ליובל הוא השידורים החוזרים של 'השיר שלנו' בשישי בלילה.

כשנכנסנו פנימה, הסממן השני הגיע. החלל הלא גדול אוכלס בעשרות אם לא מאות אנשים, חלקם אנשי תעשייה עלומי שם, חלקן נערות עטויות גוונים אשדודיים למראה, חלקם רוני סופרסטאר וחלקם  אנאבל דז'והאדי, שהגיעה עם ידיד אחר לאירוע והעלתה את המורל כהרגלה. לרגע נלחצתי מהאווירה הברנז'אית, אבל אז נזכרתי שמסיבה מסתורית, אני מדממת מהאף כבר כמה שבועות ברציפות – מה שאומר שיש לי לפחות תכונה אחת משותפת עם המוזמנים שסביבי. זהו, ההשתלבות קרובה מתמיד! רק שבשלב הזה הסתיים החלק של המינגלינג, והופנינו אל הקומה התחתונה של המבנה, שמשמשת כמועדון. המוזיקה אמנם נעה בין עופר ניסים לרצועות המקפיצות של גלגל"צ, אבל תחת עננת הג'יימסון הכבדה זה לא ממש הפריע לי, והמשכתי להימרח על בלונדי בהפגנתיות הגובלת בלאפ-דאנס, ולפלוט גסויות כמרואיין ממוצע של שי ודרור.

בשלב כלשהו אנאבל ביקשה לצאת לשאוף מעט אוויר, וכשעלינו לקומת הכניסה ראיתי אותו – עם בקבוק בירה וכמויות סקס אפיל שבאמת אין לתאר. לא ידעתי אם אלה הבסים, או שמא הלב שלי עומד להתפקע בעקבות העובדה שאני חולקת מטר רבוע עם עפר שכטר. אז פשוט שיחקתי בשיער והמשכתי ללכת בנונשלנטיות וגם ממש לאט, כדי שיספיק להציע לי נישואין. אבל הוא לא הספיק וההמון דחף אותי היישר אל הכניסה, אליה הגיעו בדיוק רני והילה רהב. בכל פעם שיוצא לי להיפגש עם הילה במסגרת העבודה, אני חשה צורך להרשים אותה בבגרות והרצינות שלי – ובחודשים האחרונים אפילו הרגשתי שהצלחתי במשימה. אבל אז ניגשתי אליה, מבושמת קלות, נשקתי לה על הלחי (?!) ואף אמרתי לה: "את האחרונה שחשבתי לראות במקום סליזי כזה". היא חייכה ונראתה נבוכה בשבילי, ואילו אני הבנתי שזה הזמן להיעלם, ולהתחמק ממנה מעתה ועד קץ כל הימים. כשהסתובבתי עפר כבר נעלם, ובלונדי בדיוק שוחח עם אמיר קמינר שאמר לו: "אני מת על אח שלך".

תהרגו אותי, אבל אני לא רואה דמיון בין בלונדי לבין יובל אברמוביץ', ואני בטוחה שאלו מכם שזכו לחזות בחתיכותו הבלונדינית יסכימו איתי. אך זה לא עזר וגם כשיצאנו מהמקום – נחושים לנסוע לקאריש שבדיוק חזרה לשבוע מלונדון – ובעל המועדון הופיע כשבידיו בקבוק מים, ואמר לבלונדי שהוא ממש מת על אח שלו. "זה לא באמת אח של יובל", אמרתי לברנש, שלפתע נראה מבולבל והתנצל. הצלמים המשיכו להבזיק לעברו של בלונדי, אבל אנחנו כבר היינו בדרכנו לקאריש המהממת, שחזרה מלונדון עם ארסנל בגדים שהייתי שמחה להחרים, וסיפור אחד על בריטני ספירס שהגיעה (נטולת פריס הילטון) לפאב בו היא מברמנת כדי לסגור הופעה עם הבעלים, וקיבלה מקאריש בקבוק מים על חשבונה! שזה קצת יותר מרגש מרוני, אבל לא יותר מעפר.

היה לי גם משהו להגיד על דודה מלכה שפגשתי במקרה בעבודה לפני שבוע (וקראה לי מאמי!), על פטרישיה פילד ועל הרב המקובל שחזה לי את העתיד, אבל כל אלה סיפורים אחרים שיסופרו בפעם אחרת.