אמן סלע

הייתם מצפים שלאחר שלא פיבלשתי כמעט נצח, ודאי יהיה לי המון מה לכתוב. אז לא. חיי משעממים יותר מהרפרטואר של יוצאי רימון. אפילו החשש שמא בני סלע יחדור אליי מבעד לחלון שכך, מאז שאורי גלר הודיע שהוא משדר לו שייכנע. ככה זה, ברגע שאורי גלר מתחיל לחוש – אני ישר נרגעת. ממחר הרוגע הזה יתפשט גם לשאר תחומי החיים, שכן תקופת השאול הסתיימה באופן זמני, ואני חופשייה לנוע כציפור דרור מהשקה להשקה ולדלות שוברים ומוצרי קוסמטיקה בהם אין לי כל שימוש! מחר אף צפוי לי דייט מרגש עם אנאבל הלוהטת וטלי המושחתת, ובעזרת השף גם אחותי החיילת החתיכה תחזור לאפטר. ואם כל זה לא מספיק, אתמול איתרתי בדיווה את התכשיט הרוקרי מהוויש ליסט, שבאופן לא צפוי עשה עלייה, ורכשתי אותו! כן, החיים מתחילים לחייך אליי. רק שלא ייתקע להם משהו ירוק בשיניים.

תמונה להמחשה

במסגרת שעות העבודה המופרעות שלי בחודש האחרון וקשרי הידידות האמיצים שקשרתי עם המנקים (ששככו בימים האחרונים. מאז שאנחנו לא מתראים, הם מקפידים לעשות לביתם ולהעלים את הקפה והחלב מהמקרר), נאלצתי לוותר על שני שיעורים של תרצה. ככל תלמידה שקדנית, דאגתי להשלים את החומר שהחסרתי, וכך גיליתי שבשיעור אחד הגיע להרצות מישהו מטוויסטד, וסיפר כיצד שלח מוצרים של AHAVA לכל מיני בלוגרים ושהוא גאון שיווקי. מזל, אמרתי לעצמי, כבר דאגתי להשלים את החומר עם הפוסטים של ש. וחרוטון (ששוב נפל להומור בריטי מתוחכם ותיאר מעשה אונן לפרטיו), אחריהם מיהרתי לעשות פילינג עם חמאת המלח הממריצה שקיבלתי – אבל לא ממנו – ולקלל למה אני לא בטבלה, כי אז היו לי שתיים. בשיעור השני שהחסרתי, סיפר הקופירייטר התורן שאשתו הפילה. אחת התלמידות המבריקות בכיתה הכריזה שהיא ליברלית וממש בעד הפלות, והוא ענה: "גם אני, כשרוצים". נדמה היה לי שמכאן אפשר רק לרדת, ולכן בחרתי שלא להשלים את שאר ההרצאה. צריך לדעת מתי לגמור.

אבל אני לא יודעת מתי לגמור, בכל זאת שורשיי בוורשה, ולכן אספר לכם על השיעור בו דווקא כן נכחתי שעסק בשיווק ומכירות. נדלג על המודלים המשמימים ועל המונח אמיל"י (ראשי תיבות קריאייטיביים ל"אני מה יוצא לי מזה") שכשמו היה אכן מוזר (הבנתם? אמילי? מוזר?! בוהאהא, הטירוף בשיאו), ונעבור ישר לשלב הכיף – שיווק עצמי. שהרי גם אנחנו מוצר שיש למכור לכל מיני מעסיקים, בחורים בפיק אפ ברים ואנסים נמלטים! בתחילת התרגיל התבקשנו לנחש לעצמנו איזה רושם ראשוני אנחנו חושבים שאנחנו יוצרים. בשלב השני, כל אחד תלה דף על הגב וקיבלנו עשרים דקות להסתובב בכיתה, כשכולם כותבים לכולם על הגב איזה רושם ראשוני הם יוצרים – תכונה אחת לשיפור ואחת לשימור.

בשנייה הראשונה התלהבתי נורא, בשנייה שאחרי זה נכנסתי לפאניקה. אולי עדיף לא לדעת, חשבתי לעצמי, שעה ששאר התלמידים שרבטו כל אחד בתורו על הגב שלי, ולי נותר רק לנחש אם הם כתבו שאני שטחית, פקאצה או סתם חשה. ואז הגיע הזמן להסתכל בדפים. הלב שלי דפק מהר יותר מרוברטו באודישנים לבייבידולז, שעה שתלשתי את הדף מהגב והבטתי בו. להלן התוצאות (לא נגעתי):

לשימור: מתלבשת נפלא, שמה לב לפרטים, מתופחת (נניח שהכוונה למטופחת ולא לתפוחה – י.ז.), בעלת קסם אישי, מבריקה, חכמה, אמיצה, אישה-אישה, נראית טוב, חריפה, קולטת אנשים.

לשיפור: קצת קרה, ניתוק, מרוחקת, סנובית, מאופקת, מניפולטיבית, מפחידה, מרוחקת, קצת סנובית, אל תפחדי ממה שאומרים לך, סנובית, פלצנית לייט, מתנשאת.

אי אפשר להאשים אותי על כל עניין הקרירות. בכל זאת, יש לי אופי אירופאי וזה לא שהחיוורון התמידי שלי מוסיף לכל עניין החום, שלרוב שמור לבריות כהות עור שמוצאן בדרום-דרום צרפת. מצד שני הם שמו לב להשקעה בסטיילינג, אז אין תלונות. הייתי שואלת איזה רושם ראשוני עשיתי עליכם, אבל חזרתי מהמכון ואני צריכה להתקלח. אז ביי.

שמישהו יירה בי

קול דיבור מרוחק חותך את השקט הרובץ על משרדי החדש והמהמם. עדיין יש כאן מישהו חוץ ממני, אני אומרת לעצמי בשמחה, לא עד כדי כך מאוחר. אני ניגשת להכין לעצמי עוד קפה כשבזווית העין אני מזהה צללית של מגב. כן, אלה שוב היו המנקים.

אין ספק שהמשרד החדש שלי מהמם יותר מהקודם, וגם האווירה נעימה בהרבה. אני עדיין קופצת בבהלה בכל פעם שהמספר של הבוס הקודם מופיע על צג הטלפון שלי, אבל הטון החברותי שלו – שמעט זר לי אחרי שהתרגלתי לצרחות "איפה את?! תזיזי את התחת שלך לפה!" – מזכיר לי פעם אחר פעם שמעכשיו אני נמצאת במקום אחר, שקט ורגוע יותר. טוב, תראו לי מקום שאינו שקט ורגוע בתשע בערב.

בשבוע הראשון התקשיתי להקדיש את כל כולי לעבודה, בשל נדנודיה החוזרים ונשנים של המחליפה שלי. איפה הסיסמא לאתר הזה, מה עושים במצב ההוא, למי מתקשרים כשאני צריכה את זה, למה דווקא ככה ואולי תעשי את זה את בשבילי, כי אני לא זוכרת מה אמרת לי בחפיפה. לרוע המזל, ניחן האקס בוס בכוחות נבואיים והצליח לחזות את המצב הזה מבעוד מועד, מה שגרם לו להשביע אותי שתמורת סכום מסוים – שעד היום אינני יודעת מהו, אסור לתת לי לנהל את מו"מיי בעצמי – אמשיך לבצע חלק מהעבודה כדי להקל על המחליפה.

את הזמן הפנוי שנוצר כתוצאה מהפלת כל העבודה עליי, מבלה המחליפה שלי בתחביב החדש שלה – השקות. את הזמן שאינה מבלה בהשקות, היא מבלה בבירורים על מה מקבלים בהשקה הבאה ואם שווה לה ללכת ("אז מה אם זו השקה של תכשיטים? שיחלקו כמה"), ובין לבין מנסה להגות פרוייקטים מושחתים שיעשירו את ארסנל הקוסמטיקה שלה בעוד כמה חינמים. עד עכשיו איני מעכלת את המהירות בה הפכה מלכת הדראג הנאיבית שעד לפני שבועיים בקושי ידעה יח"צ מהו, לחיית אירועים גרגרנית שהיתה יכולה להתחבר בקלות עם האחיות מטיאס.

ושעה שמחליפתי מזגזגת בין כריכוני סלמון לשקיות הפתעה, אני מגלה את העולם הקסום של ייסורי הקליטה (זה השם היפה שנתן ידידי המבין  י' להתמוטטויות העצבים החוזרות והנשנות שלי). אחת הסיבות לאותם ייסורים הוא א', בורג מרכזי, לא מקצועי וקריזיונרי איתו אני אמורה לעבוד על בסיס קבוע. אותו א' הודיע שיתחיל בפרוייקט מסוים ונעלם – מה שלא הפתיע איש, כיוון שמדובר באדם שחוסר המקצועיות המשווע שלו הולך לפניו בכל התעשייה (ולא, אני באמת לא מצליחה להבין איך זה שמישהו עדיין מעסיק אותו. נקסט). במשך ימים ארוכים ניסיתי להשיג אותו בכל דרך אפשרית – טלפונים, הודעות קוליות וסמסים לכל אחד ממאות המספרים שלו, ויוק.

כשהיום הצלחתי סופסוף לתפוס את א', הודיע לי המבוקש שהדדליין לא מקובל עליו, שזכותו לקחת ימי חופש ושהוא לא חייב להודיע לי כשהוא מתכנן להיעלם, אז מה אם אני סומכת עליו. "אני אדבר על זה עם הבוסית שלך", איים עליי, שעה שהבוסית מאזינה לשיחה מהצד ומגחכת. "דבר איתה", אמרתי לו באסרטיביות שניראל היתה מתקנאת בה. "אז אם זה מתחיל בינינו ככה", אמר כשהבין שאין מוצא, "אני לא רוצה לעבוד איתך יותר" וניתק את הטלפון. כל מי שהתוודע אי פעם לקיומו של א' יאמר שזה לטובה, אבל העובדה שאני תקועה בלי חומרים לא מרגיעה אותי. ושעון החול מתקתק. עוד בטרם הספקתי לעכל את העניין נקראתי לישיבה דחופה, בה נודע לי על פרוייקט חדש ודי ענק, שמתוכנן לסוף החודש ויונחת ברובו עליי. כמה סמסים מאוחר יותר, נזכרתי שהעבודה הקבוצתית לתרצה שאנחנו אמורים להגיש השבוע לא ממש קרובה לשלבי סיום, ושאם תכננתי לעשות משהו שאינו עבודה או לימודים בסופ"ש הקרוב, כדאי שאוותר. כיף כיף כיף.

אומו קופצני ורוסי אחד אמר לי פעם שמבין עבודה, לימודים וחברים צריך תמיד לבחור שניים ולהזניח את השלישי, אחרת זה פשוט לא יילך. כנראה שהוא צודק, ויעידו על כך כל החברים שלי שסובלים לאחרונה מהזנחה פושעת. עם כל השעות שאני נאלצת להשקיע במשרד, אצל תרצה או בשיעורי בית ועבודות קבוצתיות להגשה – הזמן החופשי שלי לרוב מסתיים במקלחת ושעות שינה מועטות, אחריהן אני מתעוררת עם עיניים נפוחות כקירסטי אלי בתוכנית של אופרה. כבר הוטח בי שאני חברה איומה שמעמידה פנים שאכפת לה שעה שהיא שמחה לאיד, שאני אחות אנוכית שאכפת לה רק מהחברים שלה (מעניין, הם דווקא חושבים אחרת) ושאני בת זוג לא משקיענית שרק מחפשת סיבות לריב. החברים שלי מואסים בי, אחותי הקטנה שזה עתה התגייסה מאוכזבת ממני ולחבר שלי כבר אין סבלנות אליי. ואני עייפה, כל כך עייפה כל הזמן. הייתי צריכה לנחש שמתישהו ייגמר לי המזל.