רודפת המגפונים

יום ב'

לאחר ציפייה מורטת מפשעות, הגיעה המחליפה שלי לשבוע של חפיפה אינטנסיבית. אמנם מדובר בבחורה יפה, נחמדה ומוכשרת, אך אף אחד מהדברים האלה לא עניין את יושבי המשרד, שלא חדלו מלעסוק בטעם הקלוקל בו קוללה. מאחורי הגב שלה, כמובן, כי אחרת אי אפשר לקרוא לזה מקום עבודה ראוי. פעם אחר פעם ניסיתי להדוף את מתקפות ה"למה היא מתאפרת כמו דראג קווין עם חיבת יתר לוורוד?", "למה היא לובשת חולצות בטן ומגפיים עם פרווה?" ו"למה השיער שלה נראה כשל פריקית בגיל ההתבגרות ללא תקציב קונדישנר?", וללא הצלחה. כי מה לעשות, היא באמת היתה יכולה להיראות מצוין, אילולא כמויות צבע אימתניות על פניה ושיערה ומערכות לבוש שהיו גורמות לדרקונים מהמדד של דורין אטיאס להיראות כמו המזרקה של אגם במצעד הגאווה.

יום ג'

בעיצומה של החפיפה, הגיע בלונדי לפגישה עם הבוס הכמעט-לשעבר שלי, במהלכה שוחחו על איזה פרויקט בו ישתתף. אמנם בלונדי בחור חכם, ברוך כשרונות וחשוב מזה – חתיך לאללה, אבל פרוקטציה זו לא מילה גסה (מנוש זו כן מילה גסה. רק לשם ההשוואה). איזה כיף, חשבתי לעצמי, אני אתן לחופפת שלי משהו לעשות ואז ארד עם בלונדי לארומה, אקנה לשנינו קפה ואקח לו ביסים מהקרואסון (כי בביסים אין קלוריות. תאשפזי אותי, אריאלה, אני מסוכנת לעצמי ולסביבה).

אך הקוסמוס חשב אחרת, ובצירוף מקרים מופלא, נקבעה הישיבה הראשונה של מקום העבודה החדש שלי בדיוק לשעה הזו. וכך מצאתי את עצמי בתוך סרט אימה, משהו שמזכיר את קומדיה גרועה בה בחור עם חזות דבילית של אשטון קוצ'ר וכישרון בבחירת תסריטים של אוון ווילסון קובע שלושה דייטים בו זמנית, ונאלץ לג'גל ביניהם. חצי שעה הספקתי להעביר בישיבה כשבלונדי החל לשלוח סמסים הקובעים שסיים כבר ואיפה אני. כשהצלחתי כעבור חצי שעה נוספת לחמוק החוצה בתואנה שהזוגיות שלי קורסת, החופפת הצליחה לתפוס אותי בציפורני הפוקסיה שלה, ואילצה אותי לעזור לה עם כמה עניינים. כשהגעתי לארומה, בלונדי כבר סיים אייס אחד ונראה שקוע במדור הספורט. אז קניתי לו הפוך וקרואסון, כיביתי את הנייד וגרמתי לו לשקוע בי. אבל רק לעשר דקות, כי עדיף שאהיה נוכחת כשמפטרים אותי. בסוף לא פיטרו אותי. קטע.

אחר כך הלכתי לתערוכת הסיום של קורס דצמבר של תרצה גרנות, וסחבתי לשם את מעסיקתי החדשה, שבמקרה סיימה ללמוד שם לפני כמה שנים. תרצה התרגשה והודתה לי באופן אישי (בוהאהא!), והתפניתי לס.ד. בין העבודות. למרבה האכזבה, חלק גדול מהן הוכיח שגם נושא מרתק – לבחור אירוע מכונן מתקופת התנ"ך ולשכנע בשלוש מודעות למה היה כדאי לפעול אחרת – אפשר לתרגם למודעות בנאליות. בין המודעות שאהבתי היה קמפיין "כבר בבריאה חיפפת" (שגם זכה), קמפיין "תנו לחיות לשחות" לשכנוע נוח לא להעלות אותן לתיבה (שזכה בצל"ש שופטים) ו"אל תפנק את הילד" ליעקב ויוסף (אין לי מושג אם זכה). אחר כך ביקרתי בהצגת הסיום של חברתי מורן, שלומדת משחק באוניברסיטת ת"א, וחזרתי הביתה. היה ממצה.

יום ד'

החפיפה ממשיכה ומסתיימת מוקדם, לטובת עוד שיעור משובב נפש אצל תרצה גרנות. בסוף השיעור התאספה הקבוצה שאני עומדת בראשה (איף) לדסקס על העבודה הקבוצתית המסובכת שלנו, ומשסיימנו בלונדי עשה לי הפתעה וקפץ לחומוס. בין ביס של משאוושה למשנהו, הוא שלף את מתנת יום ההולדת המאוחרת שרכש עבורי יום קודם לכן, לאחר שגירשתי אותו מהמשרד – שרשרת מדהימה של רובי סטאר. וגם החומוס היה טעים (אכלתי עם פתית).

יום ה'

יום העבודה הסתיים מוקדם מהרגיל, לטובת מסיבת פרידה מבני הנוער איתם נהגתי לעבוד על בסיס כמעט יומיומי. בארבע הם הופיעו, ולאחר הרצאה של איש ברנז'ה מפורסם וחמוד נורא שהסכים לבוא ולהרצות להם תמורת כמה ופלים ודיאט קולה על חשבוני, הוצאתי את העוגה והם הוציאו את המתנות. אני חייבת להודות שהופתעתי, שכן לאחר שנה ורבע, במהלכן הייתי מורטת את גבותיי בעצבים בגללם, ואז אחרי שנרגעתי מגלה שעוד כמה מהם זיהו את הבלוג שלי – מי חשב שהם יתגעגעו אליי כל כך. או שהם פשוט נורא שמחים שאני הולכת, אין לי מושג. אבל היו מתנות, וזה מה שחשוב. קיבלתי שוקולדים, משהו כזה ששמים בארון ועושה ריח טוב, ספר מצחיק בשם 'אני פולני' ואף חגורה וצמיד תואמים ומהממים בשקית של זארה (אפילו שהם לא מזארה, אבל זה מוסיף פרסטיז' בכל מקרה).

יום ו'

לראשונה מזה שנים, התעוררתי ביום שישי מוקדם יותר משאני קמה במהלך השבוע, לטובת סדנת כתיבה בת ארבע שעות שארגנה תרצה גרנות לכל בוגרי הקורסים וחבריהם שמתחשק להם. אחת מבנות הנוער שמעה על העניין יום קודם, והצטרפה בהתלהבות במקום מיס וינטר, שביטלה ברגע האחרון כי נמאס לה לשבת כל השבוע בשיעורים (שנה שנייה ברציפות, כולם מתחילים ללמוד ורק אני נפל אקדמי). אני חייבת להודות ששבירת הדיסטנס עשתה לי טוב (גם בצבא סירבתי להפוך למפקדת מהסיבה הזו בדיוק) ושבאמת נהניתי איתה, אפילו שהיא בת 17 וכוסית ומתלבשת יותר מגניב ממני. באחד הפוסטים הבאים אולי אעלה כמה מהיצירות שהגיתי בסדנה הנחמדה.

משהסתיימה הסדנה אספתי את בלונדי ליום כיף בתל אביב. מכיוון שיש לנו מסורת, גם את יום הכיף הזה העברנו במריבה קטנה, אחר כך אכלנו צהריים בדיטה ואז התחיל גשם. מכיוון שחניתי מתחת לברקפסט ומזג האוויר המקפיא לא אפשר לי, על גופייתי הקצרצרה ומגפוניי המהממים, לצעוד עד אליו, החלטנו להיכנס למקס ברנר ולשתות קפה בכוסות טייק אוואי (אני מתה על כוסות טייק אוואי! זה הרבה יותר טעים מספלים וגם נותן לי הרגשה של אשת עסקים מתוחכמת!) עד שיחלפו הטיפות. והטיפות באמת חלפו, והתחלפו בגשם זלעפות שאיים להטביע את כל שדרות רוטשילד על שלל הסלבס שמסתובבים בהן. אחרי חצי שעת המתנה על הספות בחברת קשיש תמהוני שאמר כל הזמן: "זה כמו בסרט 'איש הגשם'. כי יורד גשם", החלטנו שבאמת די וניסינו לרוץ אל הרכב בגשם. לאחר כמה מטרים הבנו שזה לא יילך (מגפונים פלוס עקבים, נו), והמתנתי לבלונדי בקפה סמוך, שעה שהוא רץ באבירות אל הרכב והביא אותו עד אליי.

אבל אז – אללי! – הכביש הפך לאמזונס והמגפונים שלי בחציים זמש! קיפצתי מעל הנהר אל תוך הרכב, מהלך שכמעט והסתיים במוות, מזל שמישהו שם למעלה לא רוצה שאגיע כי מעצבן איתי, ונסענו רטובים ורועדים הביתה. הסקס דווקא היה מעולה, גשם תמיד גורם לי לחרמנות יתרה, חבל שאחריו רבנו עוד פעמיים, וכרגיל – כי אני פשוט לא מסוגלת לשלוט בעצמי. לא ברור אם הלחץ שאני חווה לאחרונה מכל מיני חזיתות הוא הסיבה שהפכתי לפקעת עצבים קטנה ורוטטת, או שמא החרדה שלי שמא זה ייגמר, שבאופן אירוני מכניסה אותי למעגל קסמים של מריבות קטנות ובלתי נחוצות. ואולי זה סתם כי אני כל הזמן שוכחת גלולות, מה שגורם לי לדמם כמו חיה פצועה ולהשתולל בהתאם. אני מקווה שעם ההתאקלמות שלי במקום העבודה החדש זה יפסיק, ושנחזור להיות זוג דביק ודוחה. באמת נמאס כבר לבכות, זה מנפח לי את העיניים.

יום ש'

סקס פיוס. הממם!

קארמה פוליס

כשבוע חלף מאז שקיבלתי את מתנת יום ההולדת המהממת שלי משתי חברותיי הצפוניות הלוהטות (שיישארו לעת עתה בעילום שם, רק נרמוז שאחת מהן היתה עד לא מזמן שכנה של זמרת מאוד מפורסמת שנוהגת לנשק מזוזות ולקלל כמו מלח בגילופין), עד שהחלטתי שאין סיכוי שאאזור את האומץ להסתובב עם חגורה חומה בעלת ניטים ורודים. לפיכך, לקחתי אותה יחד עם פתק ההחלפה המצורף לפול אנד בר בקניון רמת אביב וחיפשתי משהו בשווי של החגורה, כדי להחליף.

תוך חמש דקות התבייתתי על חולצת אייטיז היסטרית עם הדפס אדום מנצנץ, טייץ עם מונוגרמת האייטיז המושמצת בשחור לבן (קשה לי לתאר אז תנחשו) וחגורת לק בשחור ושמנת. השווי הכולל של הפריטים היה כמעט פי חמישה מזה של החגורה אותה תכננתי להחליף, מה שרק ליבה את הרגשות שהספקתי לפתח כלפיהם, וכשאני אוחזת בהם בתשוקה שעטתי אל עבר הקופה.

"אני מחזירה את החגורה הזאת, ולוקחת את זה, את זה ואת זה", הודעתי לקופאית הנחמדה שקיפלה לי את הבגדים, הביטה בפתק ההחלפה ואז הודיעה לי: "מאה ותשעה שקלים בבקשה". מיד שלפתי את כרטיס האשראי המדמם שלי והנחתי לה לגהץ. רק כשירדתי אל החניון פתאום הבנתי ששילמתי מעט מדי על הבגדים האלה. כאילו, ממש. ורק כשסיימתי עוד מאבק מיוזע עם האוטומט של כרטיסי החנייה והצלחתי להימלט, מתנשפת, אל דרך נמיר – הבנתי שכנראה המוכרת הורידה מהחשבון גם את הטוניקה שנרשמה בפתק ההחלפה, אף על פי שבכלל לא החזרתי אותה.

חיש קל התקשרתי לשתי חברותיי הלוהטות והודיתי להן על כל הבגדים המהממים שבלי כוונה קנו לי ליום ההולדת. שמחה גדולה גאתה בי כשקיפלתי את הפריטים ברעד (לא מהתרגשות, אני פשוט מקפלת ממש מכוער), אך במקביל החלה מפעמת בי תחושה מבשרת רעות. ידעתי – זה הכל עניין של קארמה, ומשהו רע עומד לקרות לי. ובהתחשב במשברון שחוו יחסיי עם בלונדי בשבוע החולף (מתישהו אכתוב גם על זה, כרגע אני עדיין מנסה להדחיק) – זה היה די מבעית. אז הלכתי לעשות מסכה.

כמה שעות מאוחר יותר, הגיעו בלונדי וחברו דן לאסוף אותי לעוד בילוי סופ"ש סוער. בדרכנו החוצה מהחנייה, עצר אותנו בחור כעור למראה, שהתחנן באומללות שנעצור לו. עצרנו כדי לשמוע את סיפורו העגום: זה יום ההולדת שלו (אמר ונופף בתעודת הזהות שלו), האוטו שלו נתקע ממש בקרן הרחוב והוא חייב להגיע להרצליה כי כל החברים שלו מחכים שם, ואם נוכל להקפיץ אותו לתחנת האוטובוס הקרובה ולתת לו קצת כסף לאוטובוס הוא ממש יודה לנו. מבועתת מעניין הקארמה, מיד עודדתי אותם להכניס אותו אל הרכב וגם הענקתי לו מטבע נוצץ של עשרה שקלים. מעשה מטופש לכל הדעות, אבל כשנזכרתי בפעם ההיא בה נתקעתי באזור קריית אונו עם חופשי חודשי בצבע הלא נכון ובלי כסף לאוטובוס, ואיך אישה זרה הצילה אותי באמצעות כמה שקלים לאוטובוס – נכמרו רחמיי על הבחור המסכן ובעל תעודת הזהות הישראלית, שזכה ליום הולדת נורא כל כך.

וכך הוא עלה את הרכב והתחלנו לנסוע לכיוון עזריאלי, כשהוא מספר לנו את סיפור חייו: הוא מאורס לבחורה רוסיה בשם מריה, מה שאביו העיראקי – שאיבד 12 מיליון בנפילה הגדולה של הבורסה – רואה בחומרה רבה. אחר כך הוא דיבר קצת על החברה שלו ליאת. בעצם לא ליאת, מריה. ליאת זו האקסית שהוא היה אצלה עכשיו, והוא לא יכול להתקשר למריה כי אם היא תדע שהוא היה אצל האקסית היא תכעס. ויש מסיבת רווקים, היום. לא, בעצם בשבוע הבא. ויש לו פלאפון, אבל לא נעים לו להתקשר לחברים שיאספו אותו, אז הוא מעדיף לבקש כסף מזרים באמצע הרחוב. זה הרבה יותר נעים. בקיצור, יותר חורים מבעלילות קריוס ובקטוס. עם כל סתירה אחזתי יותר חזק בפצירה שהוצאתי מהתיק לכל מקרה שלא יהיה, ושחררתי רק כשהבחור ירד ברכבת השלום והחל לחפש מונית שירות.

עד היום לא הצלחנו להבין מי היה אותו תמהוני בעל תעודת הזהות השלופה ומה בעצם קרה שם. בלונדי סבור שזה היה פסיכופט ששיקר לנו לאורך כל הדרך, אף על פי שלא הבנתי מה יצא לו מהעניין (חוץ מטרמפ קצר ועשרה שקלים). אני סבורה שזה היה מבחן שנועד לאזן את הקארמה שטינפתי כמה שעות מוקדם יותר. לא שטוב הלב עזר לי, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.