שנה חטובה!

כמו שזה נראה עכשיו, השנה החדשה שלי עומדת להיראות אחרת לגמרי. נתחיל בזה שכתבתי סיפור קצר בינוני ביותר לפרוייקט של דודה. אמנם לא זכיתי (ובואו נודה באמת, הפעם לא הגיע לי. אבל רק הפעם), אבל לפחות הפסדתי לפורטיס הבהמה, שאכן היתה הזכייה הכי ראויה ואף תרמה לי חצי מהפרו השנתי בו זכתה! הייתי מודה לך, אבל אני משאירה את זה לדרקון, השוגר דדי הקבוע שלי, שחסכת לו למעשה כמה עשרות שקלים. במקום זה, אברך אותך בשנה דלה בשומן רווי ובמכשירים חשמליים רוטטים, ומלאה בערק ובאברי מין קשיחים.

כבכל תקופת חגים, השבועיים האחרונים היו כל כך עמוסים בעבודה, עד ששכחתי אפילו איך מאייתים כעים. או שאולי זה חאים. אין לי מושג, אני אפילו לא זוכרת מה זה. לשבוע הקודם אף נוספה, כי אתגרים זה תמיד כיף, שפעת אימתנית מהשאול. כך שאת ימיי העברתי במשרד (לא ממש היתה לי ברירה), ואת לילותיי ביקיצות חוזרות ונשנות מחלומות בלהה על זיופים של תיקי לואי ויטון מנומרים – רק כדי לגלות שאני לא ממש יכולה לנשום. עדיין לא החלטתי מה נורא יותר.

בעיצומה של התופת החלטתי שזה הזמן לפצות את עצמי בשיטה העתיקה והמועילה ביותר הידועה לאדם, וסרתי שלשום לקניון רמת אביב על מנת לרכוש לעצמי מגפיים באפור עכבר מאלדו ותיק תואם מטופשופ. בכל זאת, גיל 22 מגיע בעוד פחות מחודש, ולחגוג אותו בלי האיבזור המתאים זה ממש כמו ראש העין בלי תימנים – משתלם יותר כלכלית אבל לא מסתדר בעין.

בצירוף מקרים קוסמי של ממש, נפתחה בשלישי גם חנות הקונספט החדשה של דיזל באותו קניון, באירוע עתיר פלאשים וקיר רויאלים. לא באמת תכננתי ללכת, אבל מכיוון שאני מזה תקופה ארוכה מיודדת פלוס עם אחת היחצניות של האירוע – אבל רק במיילים ובטלפון – היא שכנעה אותי להגיע, ולו רק כדי שנראה זו את זו. אז התאבזרתי באמא, ולאחר שגיליתי למרבה החרדה שאין מגפיים אפור עכבר באלדו וגם לא תיק תואם בטופשופ – התייצבנו במקום בדיוק כשהתחילו לחלק את האוכל.

אפילו אני הופתעתי מהקלילות בה השתחלה אמא, שמעולם לא סחבתי איתי לאירוע שכזה, לאווירה השוקקת. ביד אחת קיר רויאל, ביד השנייה דים סאם תרד ובאצבעות שנשארו היא מסמנת למלצר שיביא עוד קצת מהטונה הצרובה, ומצביעה על יב"ז תוך שהיא מלחששת לי: "אני בשוק, היא ממש נראית מקומטת". נו, כנראה שזה בגנים.

חצי שעה מאוחר יותר, גם ראיתי את החברה האלקטרונית שלי, שהסתברה ככוסית על ומקסימה אף יותר במציאות. ואז ראיתי את בעלה, שהסתבר כאחד הכדורגלנים המפורסמים בארץ, וללא ספק החתיך שבהם. חיש קל התיידדתי איתו, סיפרתי לו על האוהד בלונדי ואף פיזרתי רמזים על דאבל דייט, תוך שאני מסמסת לבלונדי בחשאי על העניין. כמישהי שהולכת איתו למשחקים ואף הפגישה אותו בשעתו עם סמואל אטו – אפשר לומר שאני בהחלט בת זוג אידאלית. אני גם מסתובבת הרבה ערומה בבית.

בינתיים אמא נראתה משולהבת, בעיקר כשגילתה את הקינוחים הקטנים שחולקו כאילו אין סוכרת בעולם. בהחלטיות של פיראנה היא הסתערה על הקרם ברולה, ואז על האננס במרק התות, ואז על ארטיקי השוקולד המזעריים (וכן, היא נשארת מידה 36 למרות הכל). בסופו של דבר נאלצתי לגרור אותה אל הרכב ולסחוב אותה הביתה, כי ככה זה כשיש אמא מתבגרת שמתה על שמפניה ומרכלת על הסיליקון של רוני ס' (והיא גם שומעת שאקירה-שאקירה בבית, אבל אני לא באמת רוצה לדבר על זה).

ולחלק המעניין באמת – אתמול הוצע לי ג'וב מסקרן, שהוא למעשה סוג של קידום מרגש למדי. אם היום אני עובדת תחת בוס אחד ומתעסקת בנושאים מסוימים, מישהי אחרת בקבוצה שלנו תפרה עבורי משרה והציעה לי לעבור אליה פלוס העלאה במשכורת. מצד אחד, זה אומר תפקיד מעניין יותר, חופש פעולה עצום, שעות נוחות יותר ובוסית הרבה פחות נוירוטית מזה שיש לי עכשיו. והכי חשוב – הקץ לעבודה עם בני נוער, שפרט לחוצפה וחוסר המקצועיות הבעייתיים שלהם, נוהגים לעיין בבלוג שלי ולזהות אותי, ואז להתנשא מעליי כאילו אין לי את הכוח לפטר. ואם זה לא שיפור בתנאים – אז אני לא יודעת מה כן.

הבוס שלי לא התלהב מהעניין בלשון המעטה. הוא התוודה בעבר הרבה פעמים על ההערכה שלו אליי, והבהיר שהוא מעוניין לשמור אותי לעצמו ואף מוכן להעלות לי את השכר. אין לי יותר מדי עם מי להתייעץ – רוב החברות שלי נופשות בחו"ל, ובעבודה העדפתי שלא לדבר על זה כל כך – אבל מרגע לרגע המעבר נראה לי כמו החלטה נכונה. גם בלונדי סבור שהשינוי יעשה לי טוב, ואם מישהו מבין בלעשות טוב – זה הוא. עדיין לא הודעתי על זה לבוס שלי אבל כמו שזה נראה עכשיו, השנה החדשה שלי עומדת להיראות אחרת לגמרי.

שתהיה לכולנו שנה נוצצת ואופנתית, מי ייתן ונמצא שוגר דדי זקן ועשיר שלא יודע מה זה הסכם ממון, שיימצא תחליף ראוי לאלופה ושהעונה השלישית של ורוניקה מארס תגיע לאימיול (סתם, זה לא חוקי!) עוד החודש.

לחה ולא מליחה,

ז'ול.

אדי

בדצמבר תל אביבי מפלח וקר היא מורידה את החולצה ומביטה על עצמה במראה. במבט עייף היא סוקרת את הבבואה שלה, כל מילימטר של גופה עובר תחת עיניה הבוחנות. אולי הטקס היומי הזה הוא שגרם לקמטוטים הקטנים שסביב להן להעמיק, אולי סתם האפרוריות היומיומית שמדי לילה מואסת בבדידות המקפיאה ומתחפרת בחריצים החמימים שמתחת לעיניים.

יש לנו אותן עיניים, לי ולה. ירוק מסביב לחום מסביב לאישון שמדי לילה חש כל נים שפועם בגופה העירום. החריצים גם הם יגיעו, אני יודע ומהדק את המשקפת עוד קצת. יד אחרי יד היא משתחלת לתוך חלוק המשי שקנתה בכיכר המדינה לפני חודשיים. הוא לא באמת מחמם, אפשר לראות את זה גם מהעץ בקצה הרחוב, אבל היא עדיין מקפידה ללבוש אותו בכל פעם שהיא חוזרת מעוד פגישה כושלת. הנוסחה הנשית לעולם אינה מאכזבת – מגע של בד יקר מנתק אותן מעניק להן תחושה סקסית, בין אם מדובר בסדינים שחורים בביתו של איש עסקים בעל מבטא זר, או חלוק שמסמל התחלות חדשות, אלף תשע מאות שמונים ש"ח. אני מוציא את החשבונית המקומטת מהכיס האחורי של הג'ינס ומלטף אותה באצבע אחת, נזהר שלא ליפול.

היא חייכה הרבה בתקופה ההיא, וגם בילתה הרבה בחוץ. מדי ערב הוא היה מגיע לאסוף אותה, ברכב המנהלים הנוצץ שלו. דומה שהיה רוחץ אותו פעם ביום רק כדי להרשים אותה. והיא היתה מתרשמת, לובשת את חזיית התחרה השחורה ומתיזה עליה בושם, לפני שהיתה נכנסת לרכב הנקי ונעלמת במורד הרחוב. יכולתי לחכות לה שעות, רק כדי לצפות בה מחפשת את המפתח לבית בתיק בשיער סתור ואיפור מרוח, שעה שהוא מביט בה בזחיחות מבחילה מהרכב ונוסע כשהיא פותחת את הדלת. ואני הייתי מביט, דמעותיי מרטיבות את עדשות המשקפת, ושותק. עד הלילה בו צפיתי בו נכנס לחדר השינה שלה, ובפעם הראשונה עיניים שאינן שלנו הביטו בגופה העירום. בפנייה השלישית אחרי הבית שלה הבלמים הפסיקו לעבוד, ורכב המנהלים הנוצץ התנגש במשאית זבל.

היא הרבה יותר יפה כשהיא בוכה, כשהדמעות זולגות מעיניה אל צווארה, ומשם אל שדיה העירומים שכבר לא זקורים כמו פעם. אחרי כמה שבועות היא הפסיקה לבכות וקנתה לעצמה חלוק משי חדש, גם חזרה להיפגש עם גברים, אבל זה אף פעם לא באמת הצליח. ובלילות הקפואים, כשהיא נשכבת במיטה, מכבה את האור ומתייפחת בשקט, אני יורד מהענף שלי ועולה בשקט במדרגות אל החדר שלה. היא קופצת בבהלה במיטה כשהיא שומעת אותי נכנס, מביטה בי תוך שהיא מנגבת את הדמעות. "הרעמים מפחידים אותי, אפשר לישון איתך?". היא מהנהנת בחיוך עצוב ואני נשכב לידה וכורך את זרועותיה סביבי כפי שלא עשיתי כבר כמעט עשר שנים. הפעם כפות הרגליים שלי כבר מגיעות לקצה הרחוק של המיטה, אבל לא נראה שבאמת אכפת לה. וכשהיא עוצמת עיניים לחות ומחבקת אותי חזק, אני יודע שהלילה הכל יכול לקרות.