צ'אנקי מאנקי

משהבחינו חושיה המחודדים של סבתא זרגן כי ניסיונותיה לפטם אותי עולים שוב ושוב בתוהו (השבוע גיליתי שירדתי שני קילו נוספים וחשוב מזה – שני אחוזי שומן! רוברטו, אני באה), היא החליטה לנקוט בלוחמה פסיכולוגית מהסוג הפולני המתוחכם: "נורא רזית, את נראית יופי. חכי כמה שנים. עכשיו את רוצה ג'בטה?". אך משאלו נכשלו גם כן (בדפדוף באלבומים עתיקים גיליתי שהמשפט "גם לי היה גוף כזה" כנראה מתייחס למספר זהה של גפיים, כי בכל הנוגע לגיזרה – היא מה זה חשה) – היא עברה לתחבולה מתוחכמת.

"תאכלי עוגה", ציוותה עליי סבתא בעיניים בורקות באחד מביקוריי אצלה בחודש האחרון, ועיוותה את פרצופה בוורשאיות משסירבתי בעדינות (לא שזה חדש, אני לא אוכלת דברים כאלה כבר שלוש שנים בערך). "רק תטעמי", היא המשיכה ואני בשלי. "זה יתקלקל, את יודעת". אבל עליי הדברים האלה כבר לא עובדים. ואז היא שלפה את נשק יום הדין: "אבל זה דיאטטי".

עכשיו תבינו, אני מדברת על עוגה שנראית כמו שמוליקיפוד מפלצתי שעשוי שוקולד. הליבה של קיפי עשויה מוס שוקולד ושמנת ומלמעלה נחה עוד שכבה הגונה של שוקולד מריר. יותר דיאטטי מזה לא תמצאו במזווה של מרי-קייט אולסן. "את בטוחה שזה דיאטטי?", שאלתי אותה בחוסר אמון. "כן", היא ענתה, "את לא מאמינה לי? לסבתא הזקנה והחולה שאולי לא תחיה לראות את יום ההולדת שלך?", ואז פזלה ימינה, נגעה באף, נגעה באוזן ותופפה ברגלה בעצבנות שעה שהיא מנסה להתחמק מקשר עין. חושיי הקרימינליים המחודדים אמרו לי שמשהו כאן לא כשורה. אמנם לא ידעתי לשים על זה את האצבע, אך ידעתי שבעוגה הזאת אני לא נוגעת.

חשדותיי התחזקו לאחר שעברה לניסיונות לדחוף לי גלידת האגן דאז ("זה לא משמין", אמרה והסתירה בידה את טבלת הערכים התזונתיים), בורקס ("אבל מה הבעיה? זה לא מתוק!") וקרואסון ("אז רגע, את בדיאטה כל השבוע?"). משהחליט אבא להצטרף לפסטיבל והפציר לי לנסוע איתו לקנות שווארמה, החלטתי לעבור נושא באלגנטיות.

אני לא באמת יודעת איך השיחה הגיעה ללמה סבתא לא מאמינה באמצעי מניעה, ולכן פיתחה במהלך נישואיה לסבא שלי שיטה משלה לתזמון המשגלים (צאי, תמונה! צאי!). כל כך מוצלחת היתה השיטה, עד שסבתא מצאה עצמה בבתי חולים בתדירות שבה מוצא עצמו מזרק בוטוקס מוחדר למצחה של קארן דונסקי, לטובת שש הפלות שונות (ועוד אחת טבעית). "אבל למה עשית את זה לעצמך?", קראתי בזעזוע. "כי לא אהבתי את מה שהגלולות עשו לי. הן גרמו לי להשמין".

אז מסתבר שאני נינט

לא קל לקום בוקר אחד ולגלות שאת נינט. זה אולי נשמע כיף – כי גדי אלימלך בוחר לך בגדים יפים בכל מיני חנויות יקרות, כולם מעריצים אותך ואומרים שאת נשמה טהורה, טדי הפקות מסדרים לך שאיבות שומן בחינם, את נופשת פעם באמסטרדם, פעם ברומא ופעם בג'מייקה (פלוס גיחה לניו יורק. נינט לא פראיירית!) ויהודה לוי מביא בך. אבל כמו כל תפקיד בעל צביון לאומי, גם נינט מגיעה עם אחריות גדולה: מה את אומרת לכל אותם מבקרי תרבות שאומרים לך שהשיר שלך קקה? ואיך את חותמת למעריצות שמחכות לך מתחת לבית – "בידידות" או "באהבה"? ומה את אומרת כשאמא מרסל מציעה לך עוד מעמול? ואיך את מגיבה כשאת נתקלת ברן דנקר במכון הכושר? וכיצד את מתמודדת עם המגע היומיומי עם נסיך האופל המטונף אביב גפן? לא פשוט.

החלטתי שעוד לפני שאני פונה לאורנג' בדרישה לתמלוגים, עוברת לגור בבניין של טלי או סתם מקיאה את כל מה שבלעתי – עדיף קודם כל ליידע את חוג מכריי המצומצם על היותי נינט. רובם קיבלו את זה בשוויון נפש, עד שפלטתי את זה בטעות באחת ההפסקות בקורס. "רגע, קראתי בדיוק בבלוג של מישהי שיש לה חולצה של נינט", אמרה אחת התלמידות היותר חתיכות (אבל אתה תרצה אוהבת. סעמק) ולפתע הבזיקה נורה מעל ראשה: "את יולי זרגן?!".

וכך נחשפתי. מסתבר שאותה תלמידה חיפשה בגוגל 'תרצה גרנות', וכך הגיעה אל הבלוג שלי. היא גם אמרה שהוא ממכר ושלחה לי מייל תומך. אני חושבת שעכשיו אנחנו חברות, וזה די משמח – בהתחשב בזה שרוב הקורס חושב שאני פרחה קלת דעת (החלפתי למחברת של האלופה וציירתי לבבות מסביב לעפר). כנראה שהחברה החדשה שלי החליטה לטהר את שמי וסיפרה לכמה אנשים, וכך זיהיתי היום תגובה ממישהי נוספת שלומדת איתי, אם כי אני לא יודעת מי זאת בדיוק כי אין מספיק פרטים! בואו נקווה שזו לא תרצה, כי אם היא תדע שאני נינט – אני אשעמם אותה.

עכשיו אני חייבת לזוז, בלונדי מגיע עוד מעט וכשהוא כאן – זה נרגע.