לא הייתי צריכה לקרוא 'קוסמופוליטן' במשמרת

- לא אכלתי פחמימות מזה שלושה ימים (כשהגעתי הביתה נשברתי ותקעתי לחמניה)

בקוסמו יש הרבה תנוחות פילאטיס מרתקות למי שלא רוצה לעשות כפיפות בטן. המעניין בכל הסיפור הזה, שזה תמיד נגמר בלעשות כפיפות בטן – בין אם זה עם כדור, או באוויר, או על גב של פרדה, או תלויה בשלשלאות מהתקרה כשפועל ניגרי משנע אותך כלפי מעלה. והן תמיד נורא רזות שם בקוסמו, ולא יוצאים להן רוגלעך מהצדדים גם כשהן מתקפלות לחלוטין בפילאטיס, וגם כשהן מחייכות בכותונת לילה מסאטן בכתבה על מתכונים לעוגות (או על ויברטורים, או על טיפולי פנים. תמיד הן מחייכות ויש להן כותונת לילה מסאטן).

וכיוון שכפיפות בטן של ממש לא מתאפשרות לי בבסיס משתי סיבות – 1. זמן 2. חשק – אני מעדיפה להימנע מהמעשה הנפשע הזה ולהתרכז בלא לאכול. השיטה הוכיחה את עצמה – מתחילת השירות הורדתי המון רוגלעך (וגם ציצים, כתופעת לוואי) בלי לעשות יותר מדי, והיה זה רק הגיוני שאתקדם לדיאטה דלת הפחמימות ע"ש הקדוש אטקינס (אבל רק בצהריים! בערב לפעמים יש פנקייק).

- קבעתי תור במרפאה צבאית לניקוי שיניים

למען האמת, את התור הזה אני מנסה לקבוע מזה חודשיים, אבל לרוב נענית בצליל מכעיס של פקס. מדי פעם את צליל הפקס החליף קול גבוה וצייצני של נערה בעלת מבטא רוסי קל (אבל לא תמיד הבדלתי בינה לבין הפקס) שנורא התנצלה ש"אין תורות כרגע אבל תתקשרי מחר". כנערה אירופאית מנומסת שמתעתדת להיות יום אחד מארחת ביפן, קיבלתי את העניין באיפוק ואף הפנמתי. לימים נשכח ממני עניין התור, עד אותו מגזין ארור שהציג בפניי עשרות תמונות של אמריקאיות מנותחות בעלות שיניים לבנות ומבהיקות. ביום שני בעשר וחצי בבוקר התקשרתי למרפאת השיניים ומולי מטרה אחת – אני רוצה שגברים יסתכלו לי על השיניים. לא רק כי אין יותר מדי דברים אחרים להסתכל עליהם, אבל גם.

"אני ממש מצטערת", צייצה הרוסייה העדינה כשברקע הרעש של הפקס. או שאולי אמר את זה הפקס וברקע צפצפה הרוסייה, אינני בטוחה. "אין לנו תורות כרגע, אולי תתקשרי יותר מאוחר". מאותו הרגע אינני זוכרת הרבה, רק שפתחתי, אולי לראשונה בחיי, בסצינת צעקות אסרטיביות (ב'קוסמופוליטן' כתבו שאסרטיביות זה סקסי ולא מאיים!). "אני יוצאת לחפש"ש עוד שבועיים ועדיין לא טיפלו בי! אני צריכה טיפול רפואי!! אני חיילת במצוקה!!!", צרחתי וצרחתי על כל אחד ואחד במרפאה, עד שחזרתי לרוסייה ההתחלתית שהבטיחה לי שתחזור אליי לטלפון בחמ"ל. תוך יומיים כבר הייתי במרפאה וקיבלתי טיפול מפנק. הרופא היה מאד עדין איתי כי ודאי ידע שיש לי נטייה להתלקחות ספונטנית והרוסייה חייכה אליי והחזיקה לי את היד כל משך הטיפול. אמנם אין לי אף לא חור אחד (בניגוד לשמועות שרצות בבסיס), אבל עכשיו יש לי שיניים לבנות, מהממות ונוצצות שלא היו מביישות אפילו את חנה גור.

- שאלתי את הגבר שלי איזה תחתוני בוקסר הוא מעדיף

וגם איזה כלב הוא הכי אוהב, ואיזה אוטו הוא רוצה, ואם הוא מדמיין את עצמו בתוך נהר, בתוך אוקיאנוס או בתוך אגם (לא רודברג, מצחיקים. היא הכי טהורה). ואז כשהוא ענה, ידעתי שהוא גבר מופנם ורגיש, אך גם מעט ילדותי ושהוא זקוק לבחורה אירוטית אך ענוגה, בעלת עוצמות מיניות חזקות שתרתק אותו שכלית ורגשית ותעשה לו דיקטטורה בין הסדינים (זה ציטוט. אני בחיים לא אכתוב דבר כמו "בין הסדינים", ממש כשם שלא אכתוב את צירוף המילים "מוט אהבה", שהעורכות של 'קוסמופוליטן' נוהגות לפמפם. שיט, כתבתי "לפמפם"). אני חושבת שאני בחורה כזאת. מצד שני, אני לא מכירה מישהי שהיא לא.

- קניתי מסיכת בוץ מינרלי לכיווץ הנקבוביות

וזה דווקא כיף. 

גט אינטו דה גרוב

לפני כשעתיים סיימתי לארגן לי את התחפושת הגזעית למסיבה שתערך הערב בבסיס, שאילתרתי לי ביומיים. בהיעדר רעיון לתחפושת שגם תהיה מהממת וגם תבליט את הצדדים החיוביים שבי, כבר סגרתי עם עצמי שאתחפש לרוני סופרסטאר בתפקיד החדש (אפתח כפתור במדים, אדפוק פוזת דיסקו ואשיר: "חימוש זה מימוש!", לא לפני שאדאג שהצוות של גיא פינס בא לצלם) או אפילו לחפש"ש (קטנה אך מספקת). אבל אז זה קרה – מישהו הגיע לבלוג שלי כשחיפש בגוגל 'רעיון לתחפושת'. ברנש חכם, אמרתי לעצמי, גם מחפש בגוגל רעיון לתחפושת וגם איכשהו נכנס אליי. האם התחפש הברנש בסופו של דבר לחיילת מופרעת שנראית כמו גוויה, משחקת בשיער הרבה ונוטה לשדל את מפקדיה להטריד אותה מינית רק כי זה יהיה מאד מעליב להשתחרר בלי שהוטרדה אף לא פעם אחת? לא יודעת, וגם לא אכפת לי. אבל כן הסקתי מזה משהו. ולא שהבלוג שלי נראה בגוגל מגרה יותר מאתרים של דוסים שמעודדים אותך להתחפש למתנחל, למרות שגם.

החננות שמאחורי גוגל ודאי היו אמש במצב רוח מרומם שאחרי משחק די אנד די מוצלח. אחרת לא אדע להסביר כיצד בחיפוש הראשון שלי של רעיונות לתחפושות האלווין (שזה כמו פורים, רק שהדלעת זה לא תחת של טריפוליטאיות בטייץ שהתחפשה לשטן) עלה אתר שמרכז עשרות ביצועים לרעיון אחד: פרחה מהאייטיז. ואיזה צירוף מקרים, כי אני - כמו שאתם רואים אותי - פרחה. ולא רק זה – אני פרחה שמתה על אייטיז. אני הולכת למסיבות שמנגנים בהן רק את מיצי הזבל של האייטיז. המחשב שלי, גם הוא יוצר אי שם בשלהי האייטיז. לעזאזל, אני כל-כך אוהבת את האייטיז שאפילו נולדתי באייטיז! לפיכך היה לי ברור שאין זה אלא גורל. וגם היו לי את רוב הדברים בבית ומה שלא היה, קניתי בשוק ביום פורים מרוכז עם חברתי החתיכה ליבי. אז, כאילו, מה.

וכך אתחפש (לפי מיקום על הגוף):

- סרט לשיער מתחרה שחורה.

- משקפי שמש ורודים מפלסטיק.

- עגילים מאד גדולים. מאד.

- סווטשירט ענקית וגזורה.

- טי שירט ענקית וגזורה (דאגתי לשתי מערכות לבוש, אני ליידי. כמו בחתונה של פנינה רוזנבלום. ובחתונה השנייה של פנינה רוזנבלום. ואולי גם בשלישית).

- גופיה ורודה למתחת.

- שרשראות פנינים בצבעים עליזים.

- כפפות חצי מתחרה שחורה.

- חגורה גדולה, גסה ולא אופנתית.

- טייץ שלושה רבעים.

- חותלות עצומות ממדים.

- סניקרס בצבע ורוד בזוקה.

הערה: אני מניחה שהחי"רניקים לא יבינו את הקונספט, אז להם אומר שהתחפשתי לסניף של 'אודם'. את זה הם בטוח יבינו ואם לא, יש להם מש"קית חינוך. פורים מהמם שיהיה.