בואו נקווה כולנו שזה הפוסט האחרון לשבוע הזה
(10/8/2006)

במחצית, עם שער לטובת כל קבוצה, עליתי לישון. בדרך לאמבטיה עצרתי לרגע מול הטלוויזיה, לבדוק אולי יש משהו מרתק יותר מהכדורגל ומפה לשם נרדמתי על המיטה בלבוש מלא ובאיפור מרוח ולא התעוררתי עד שהבנזוג עלה גם הוא לישון, כמעט שעתיים מאוחר יותר. "איך זה נגמר?" מלמלתי מתוך שינה. "שתיים אחת לליברפול", הוא ענה. "ונהרגו חמישה עשר חיילים".

המשפט האחרון העיר אותי לגמרי. ניסיתי להבין איך ולמה, אבל בשעות מאוחרות אני אף פעם לא בהירה, לא בשאלות שלי ולא בהבנת התשובות וככה, כשתמונת המצב לא לגמרי ברורה לי, שקעתי חזרה בנמנום שאמור היה להפוך בהמשך לשינה עמוקה.

ובדיוק בשלב הזה, כשמציאות וחלום התערבבו לי, צלצל הטלפון. שתיים בלילה. היה לי ברור שמודיעים לי שמישהו נהרג.

זו היתה מחשבה לא הגיונית בעליל. אין לי אף קרוב מדרגה ראשונה שנלחם בלבנון או בשטחים, וגם אם היה, הרי שהודעות כאלה אף פעם לא מוסרים בטלפון. אבל ההגיון לא משחק תפקיד של ממש בשעות האלה, ואני רצתי לטלפון ולא הספקתי לענות, וכשהצלצול האחרון נדם, כבר הייתי קרובה להיסטריה, באשר חוסר הידיעה, לפחות אצלי, נורא לא פחות מהידיעה עצמה.

הטלפון כמובן צלצל שוב וזה היה אחד שחיפש את יוסי. הוא נשמע כמי שנמצא רחוק והמצב, השעה והמחשבות שעברו לי בראש מיד הציבו אותו בחזית. מחפש את יוסי ולא מוצא. "זו טעות במספר", אמרתי לו וניתקתי בלב כבד. אחר כך הוא צלצל שוב וכבר לא הייתי סבלנית, אבל הייתי ערה לחלוטין.

את השעות הבאות ביליתי בבהייה בתקרת החדר, השינה חמקה ממני לגמרי ובמקומה הציפו אותי פנטזיות מהסוג שהיה חביב עלי  בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שוב הייתי נשק יום הדין של ישראל וחיסלתי את אוייבנו באמצעות כוח המחשבה. אלוהים. אז הייתי בת טפשעשרה. מה לעזאזל התרוץ שלי עכשיו?

 

שבוע משונה עומד להסתיים היום. מחציתו נעדרה הבתשע מהבית בגלל מחנה של הצופים, בכולו אירחנו את נכדיה של א' הנהדרת וכל סדרי הבית השתבשו. וכמו שסיפרתי לו אתמול בשעה שהיינו ב"מינה טומיי", "קופי בין", "ג'ירף" ו-"אל-פסטיו" (רק בראשונה אכלנו. באחרות ניסינו להשיג דבר מזון לבנזוג)*, השבוע הזה סיפק לי זווית ראיה שונה ביחס לגדולים.

הבתשע, בדרך כלל ביישנית להחריד, התעקשה לצאת למחנה גם כשהיה כבר ברור שאף אחת מהחברות שלה לא יוצאת. מקבוצה של שתיים עשרה בנות נותרו שתיים, הבתשע ועוד אחת בלתי נסבלת, ששהות של עשר דקות במחציתה בזמן שחיכינו לאוטובוסים גרמה לי למרוט שערות ביאוש, ולמרות שהבהרתי לבתשע שזו החלטה שאין חזרה ממנה ושאין מצב שאני נוסעת באמצע הלילה עד בית שמש, כדי לחלץ אותה כשמרכיבי ארוחת הערב לא ימצאו חן בעיניה, היא עדיין רצתה לנסוע. ובאמת, שלושה ימים כמעט לא שמענו ממנה מטוב ועד רע, כמעט, כי ביום שני באחת וחצי בלילה קיבלתי sms שמודיע שאין לה מקום לישון בו, אבל לטלפון היא כבר לא ענתה. יום אחד היא תבין איך התנהגות כזו יכולה להפחית שנים מחייה של אם.

עוד היא מבלה לה במחנה (וזו השורה התחתונה - היה לך כיף), הפך הבנשש לילד הבכור וכבמטה קסם סיגל לו את אותן התנהגויות של אחותו. סנדוויץ' הוא מצב קיומי, כך מסתבר וכשהמצב משתנה, משתנה גם ההתנהגות. הבנשש הפך לבן בכור וככזה טיפל במסירות בנכד הצעיר של א' הנהדרת וגם באחיו הקטן. יומיים וחצי של נחת וברגע שאחותו הגיעה כאילו שם ונגע בו אותו מטה של קסם וכל היכולות הללו נעלמו. אם לא הייתי רואה את השינוי הזה במו עיני לא הייתי מאמינה.

 

ומה בסוף השבוע? באמת שאין לי מושג. אני זוכרת שקבעתי המון דברים עם המון אנשים, אבל לא זוכרת בדיוק מה ועם מי ("למה את לא רושמת את זה באיזה פנקס?" שאל אותי דודינקא אתמול ואני עניתי שאין סיכוי שאזכור איפה הנחתי את אותו הפנקס).  זה לא ממש חשוב. רק שיהיה רגוע, שאחרת תמצאו את עצמכם נתקלים בפוסטים שלי גם בשישי ושבת.

 

סוף שבוע מצוין.

 

 

 

* ועל כן הוא פטור מקריאה של השורות הבאות

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

דברים שרואים משם (2)
(8/8/2006)

נכון שהבנזוג היה מי שתמיד אמר שיתאים לי לכתוב בלוג, אבל היתה זו אליסון שקבעה את העיתוי. מליון כניסות, אמר לי הלל, בעלה, באיזו שיחת טלפון של בוקר, ואולי אמר חצי מליון, אני כבר לא זוכרת, כי לא התרשמתי אז מהמספרים העצומים (אח, כמה מעט ידעתי), אלא מהעובדה שמישהי כמוני, לא גיקית מחשבים או בת טפשעשרה ורודה, עושה את את זה. גם אני רוצה, אמרתי לבנזוג בערבו של אותו יום והשאר היסטוריה.

 

היא יהודיה אמריקאית (או אמריקאית יהודיה, אני אף פעם לא יודעת מה אמור להקדים את מה), שעשתה עליה לארץ בעקבות אהבה גדולה () והבלוג שלה, שכתוב בשפה האנגלית ומתאר את החיים כאן בארץ - את האישי שלה ואת הציבורי - מבעד לעיניים אוהדות, עושה לנו שירות הסברתי מצוין בחו"ל. לא הכל ורוד אצלה, לא הכל נעים, אבל יש בכתיבה שלה איזה להט ציוני מדבק, שיכול לאזן ולו במעט את הארס אליו נחשפים הקוראים אותה בתקשורת העולמית. וחוץ מזה היא חמודה, באמת חמודה, בין היתר משום שאחרי החלפת ברכות היא גם לינקקה אלי.

 

לינקוקים, ככלל, הם סבבה ואלו של אליסון היו סב-סבבה (אם אין מילה כזו, צריך להמציא אותה). המון אנשים הגיעו בעקבות הלינקוק שלה, חלקם (כמו timna ו-lisa) גם נשארו, והיו רגעים, קצרים, חטופים, אך מספקים לאללה, בהם כמעט הרגשתי קוסמופוליטית. עם דובדבן. תודה.

 

אלא שלאחרונה, מאז התחלתי מכורח הנסיבות והמצב, לעסוק מעט באקטואליה פוליטית, נקודת המפגש הזו עם בלוגים מחוץ לבלוגוספרה הישראלית הפכה מעט בעייתית. לפחות פעמיים מצאתי - באקראי - שקטעים מפוסטים שלי שעסקו במלחמה הזו והשפעתה תורגמו לאנגלית בצורה לא לגמרי מדוייקת, ואיך שהוא מה שפורסם כציטוט שלי שינה ממשמעותו. אני הרבה יותר מיליטנטנית בגירסה האנגלית שלי, ולא רק אני. גם המגיבים לי מצוטטים ובגרסה המתורגמת הם הרבה פחות הומניים ואיך שהוא מתאימים יותר לדמות הישראלי צמא-הדם שמוצגת לפחות בחלק מהתקשורת שם.

 

אני רוצה לקוות שמדובר בטעויות שמקורן בעברית חסרה, אני רוצה לבקש שלהבא, מי שמעוניין להביא את נקודת המבט שלי בשפה זרה, שלפחות יבדוק איתי שהתרגום אינו חוטא למקור.

 

 

ובאותו עניין, בערך. דרך ליסה (ראה לינקוק לעיל) הגעתי לבלוג הזה  ולקטע המסויים הזה, הנושא את השם The restaurant is where it gets ugly בו מספרת הכותבת, עולה זה מקרוב לארץ, על חוויותיה הקשות כמלצרית ללקוחות ישראלים. אני עדיין מנסה להבין מה הפריע לי בקטע הזה, שהוא באמת מצחיק, ולמה התעצבנתי מהתגובות לו. אני חושבת שזה קשור ל-"אנחנו" ו-"הם" שכל כך בולט בקטע ובתגובות. לו ישראלית היתה כותבת את הקטע או לפחות מישהי שמגדירה עצמה כישראלית, לא היתה לי שום בעיה עם זה. לנו מותר לצחוק על עצמנו (כמו שנאמר באותו פרק של סיינפלד על ידי הרופא שהתגייר כדי שיוכל לספר בדיחות על יהודים). מפי "אחרים" או מי שרואים עצמם (עדיין) כאחרים אותה ביקורת עצמה מאבדת מחינה והופכת, בעיני, כמעט מרושעת.

 

ולסיום עוד תמונה מתוקה ששלח לי קלווין והיא מוקדשת, ככה סתם, לגכ"א. קלווין אומר שהתמונה הזו צולמה לפני כמה שנים. מישהו יודע איפה ומתי?

 

  

 

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
59 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

סדק
(7/8/2006)

כל הערב, בזמן שליצנים ולהטוטנים סבבו אותי מכל עבר, והבזקי פלאש הכאיבו לעיניי, תכננתי את הפוסט שאכתוב על האירוע הזה. מזמן לא ראיתי כל כך הרבה סלבים בכפיפה אחת, ובודאי שלא שמעתי כל כך הרבה פעמים את המשפט: "אם הייתי יודע/ת שמדובר באירוע כל כך מתוקשר, לא הייתי מגיע/ה. את/ה מכיר/ה אותי ויודע/ת שאני לא אוהב/ת דברים כאלה".בטח. באמת מעניין מה עבר להם בראש בזמן שקיבלו את הזמנות החינם.

 

היה ערב מלהיב, ומצחיק, גדוש סוכר על מקל וקרפים עם שוקולד וסוכריות, ואז חזרתי הביתה וחיכה לי מייל מכלנית,  בו היא הודיעה, שמנוי מס' 77 שלי נפצע קשה באירוע בכפר גלעדי.

 

אתמול, כשהבנתי שהנפגעים באירוע ההוא הם מילואימנקים על סף חיול, הפכתי עולמות עד שהוברר לי ששמלאנצ'יק והצ'יף אינם ביניהם ורווח לי. ולא ידעתי שתחושת ההקלה היחסית שהתרתי לעצמי היתה מוקדמת מדי.

 

באותו יום על החוף דיברנו י' ואני על המצב ועד כמה שונים החיים במרכז משל אלו בצפון. "עבורי המלחמה הזו לא ממש אמיתית", אמרתי לחברי הצפוני והוא ענה שהתחושה הזו תמשיך עד שיפגע מישהו שאני מכירה.

 

אני לא באמת מכירה את מנוי מס' 77. הוא רק כתובת מייל. הוא אינו מגיב כאן וכל שאני יודעת עליו הינו שהוא חולק משרד עם כלנית. ולמרות זאת מאז אתמול בלילה המלחמה הזו הפכה עבורי מעט יותר ממשית.

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע