הגיע הזמן להחליט, קרייסט
נכתב ב25/10/2003 18:03

עד יום חמישי, אבל רצוי הרבה קודם, אני צריכה להחליט האם אני נשארת בגן עד אוגוסט או נוטשת ומקווה שימצאו לי פה מקום עבודה מתאים יותר.

ומצד אחד

אני לא חיה, אני חוזרת כ"כ שפוכה מהגן שאין לי כח לעשות כלום בבית או עם הבעל.

אני לא מתאימה לגיל הזה של הילדים.

אני ממש לא מסתדרת עם גרגמל (הגננת), כלומר אנחנו מתסדרות כבנות אדם אבל לא כגננת ואם בית.

בקושי שרדתי חודשיים (שנראו לי כלפחות שלושה), איך אשרוד עוד עשרה?

כל העניין של האוכל, להגיש להם, ולהיתקע עם שלי וכל זה - ממש ממש מפריע לי.

אין לי מושג מה יציעו לי הלאה, אני יכולה לפול לא פחות גרוע.

אף יום לא חזרתי הביתה עם חיוך על השפתיים.

ומצד שני

בחיים שלי לא הייתי כזו חרוצה, וזה טוב, יועיל לי מאוד בחיים.

גם כל הדברים שאני לומדת על ילדים יועילו לי בחיים.

גם לא יזיק (ביום שנצא לעיר) להחזיק עבר כמטפלת בקיבוץ (לא שאלו העבודות שאני שואפת אליהן, אבל בלית ברירה זה בהחלט יכול להועיל).

מוכנים ללכת לקראתי ולסדר את היום כך שתהיה לי שעת הפסקה בצהריים לאכול ולהתרענן (כמובן שהשעה הזו תתווסף בבוקר), מוכנים לשלוח אותי לקורס לימודים ע"ח הקיבוץ (רק השעות יהיו על חשבוני) שיכניס אותי יותר לעבודה.

כולם מסביבי בטוחים שאני מתאימה וממש בקרוב אשתלב מספיק בכדי להנות גם.

והשעון מתקתק והולך, ולי אין שמץ של מושג...

סימני דרך
נכתב ב15/10/2003 16:23

אני מאמינה גדולה בכך שהחיים מביאים אותנו לאיפה שצריך, אנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים ולהבין למה הגענו לאן שהגענו.

וברור לי למה אני הגעתי לקיבוץ, זה היה הרי חלום ילדות שלי, את כל חיי העברתי בתחושת החמצה של "מה היה קורה אילו הוריי לא היו עוזבים את הקיבוץ", והנה, מונח לו על מגש של כסף, קיבלתי את הגשמת החלום, לא באופן מושלם כי להיות ילד בקיבוץ ולהגיע אליו כאישה נשואה זה משהו אחר, אבל לפחות אני מקבלת צוהר לסיבות שגרמו להם לנטוש.

חלק מהדברים שעברתי בחיי ברור לי למה עברתי, וחלק לא, לא את כל הסימנים אני יודעת לקרוא, ולפעמים רק בפער של שנים מבינים ש"הא! אז העבודה ההיא היתה כדי ללמד אותי לסמוך על עצמי, להאמין ביכולותיי".

ועכשיו, בעבודה הנוכחית, לא ברור לי למה גולגלתי הנה, האם הגעתי לגן בשביל ללמוד להתעקש על מה שנכון לי (כלומר לבקש לעזוב)? אולי הגעתי כדי לעשות לי חשק לאחד משלי (ויש רגעים שממש עושים חשק)? אולי בכדי שאוכל לבחון את שמירת המצוות שלי? אולי בשביל שאלמד להיות חרוצה, שאזוז, שאלמד לשים לב לכל כתם ממרחק של מטרים ולא אנהל דירה שנראית כמו דירת רווקים?

אני מניחה שאחת הסיבות שמונעות ממני לקום ולהגיד "פאוס! אני רוצה לרדת" היא החשש שאני מפסידה הזדמנות ללמוד משהו, משהו שאני צריכה ללמוד, משהו שבגללו הגעתי לשם.