אז מה למדנו היום? שאני פראיירית מדופלמת
נכתב ב4/11/2004 21:04

איכשהו, בין כל הכעסים על רכזת החינוך לכעס על אנשי ועדת כח אדם שכל אחד מהם מגדיר לי כמות שונה של ימי עבודה בכל משרה, שכחתי שגם לי יש חשיבות גדולה בהגבלת הזמן.

מותר, ורצוי, שאבוא ואגיד "עשיתי כבר מספיק שעות להשבוע, גם ככה אני סוחבת עודפים מימים אחרים, אז די! קחו מישהו אחר".

לא יודעת מתי אצליח ליישם את הלקח הזה, אבל המודעות אליו חשובה, והיא בהחלט הצעד הראשון בדרך לחיים מאוזנים יותר.

(צר לי על הקצרנות, אבל כסחו אותי היום בעבודה - לנקות 4 שעות ולא לסיים זה לא קל... במיוחד כשלפני ואחרי עובדים עוד שעתיים בדברים שונים)

איך זה שתמיד הרגעים האחרונים הם הכי קשים?
נכתב ב1/9/2004 11:21

זה חוסר הסובלנות שנותר בנו, לקראת הסוף, או שאיזה עיוות אמיתי של סבא-זמן-הישן- והטוב?

היום הזה לא עובר, ואני מסתובבת פה ובכלל בנענע במקום לשבת ולהקליד לגננת טיפולים לכל מיני רגישויות (דברים מהלימודים הפרטיים שלה, לאישה הזו אין שום בושה, היא גם שאלה אם אוכל לעשות אותם בבית בזמני החופשי אם לא אמצא עבודה).

אבל השעון באמת לא זז, ואני מנסה לעודד את עצמי ב"זו הפעם האחרונה שאני מנקה את השירותים האלה", "אין יותר לפתוח בשבע בבוקר" וכדומה מחשבות ואמירות, אבל איכשהו נראה לי שהן רק מקשות עליי יותר לזרום עם היום הארור הזה.

נראה לכם שיש איזה סיכוי שקנו לי מתנה פרידה או לפחות כתבו לי כרטיס ברכה? עושה רושם שממש לא...

מזל שאני ויתרתי על לקנות משהו לגן, גם ככה נתתי להם מספיק, לא?

די, שיעבור כבר

(עוד 5 שעות למאנייק)