אם
נכתב ב9/2/2004 17:40

ביום ראשון בצהריים כשהתקשרו לשאול אם אבוא בשני אמרתי "לא יודעת, אני עוד לא מאה אחוז, יודעים מה? יש לי תור לרופאה בתשע וחצי אז אני אבוא בבוקר אהיה עד התור ונראה מה הרופאה תגיד" ובסוף הרופאה שלחה אותי הביתה, אז יצאתי בסדר שלפחות כיסיתי את הבוקר (שזה הכי בעייתי ביום) או שיצאתי מאנייקית כי עובדה שבבוקר איכשהו בקושי שרדתי?

ואם היום הרופאה הציעה לי את היום, מחר ומחרתיים, ואמרתי לה שנראה לי שהיום יספיק, והיא אמרה שאם מחר אני ארגיש רע היא לא מרשה לי ללכת, ואם אמרתי לכולם שנראה לי שאני אהיה בסדר ואגיע מחר, ואני לא צופה בעיות למרות שהרופאה אישרה יותר, ואז פתאום לפני כשעה השלשולים חזרו, אז נעים עכשיו להודיע שאני לא באה?

ואם אפילו חדחתול הסייעת, מפלטי האחרון כבר התעצבנה על כמה שאני חולה, איך אני יכולה להבריז לה גם מחר?

אוף!

(סליחה מכולכם שנרשמתם לפה עבור דברים יותר פיקנטיים ולא המשך קיטורי העבודה, אבל זה וההרגשה הרעה כל מה שמעניין אותי כרגע).

טוב, אני משלשלת, אין הרבה ברירה, אני אפתח מחר, כי אחרת אין מי שיפתח את הגן, אבל אני לא אכין אוכל (חלק מהתפקיד בבוקר) ואלך הביתה, אם לא אשלשל - אשאר, אחלה דילים, הא?

פעם שלישית
נכתב ב9/2/2004 14:40

בפעם הראשונה זה היה צפוי, גם הייתי חולה המון, ליתר דיוק שלושה וחצי שבועות שכבתי בבית, התמוטטתי אחרי סיום פרוייקט בו הכל הוטל עליי ולא הצלחתי לקום מהמיטה, עד היום אני לא יודעת מה זה היה,

בכל מקרה הסיבה הרישמית לפיטורין היתה שלא הודעתי,

אז חשבתי - איך יכולתי לדעת מראש שגם מחר לא אצליח לקום מהמיטה?

היום אני יודעת שכבר אחרי יומיים הייתי צריכה להיות אצל פסיכיאטר או משהו, ושבכל מקרה, להרים טלפון שעה לפני סיום העבודה ולהודיע שמחר אני לא באה עדיף על חוסר הודעה.

אבל כמובן שבדיוק אז גם פיתחתי פוביה לטלפונים, מה שלא הקל על כל הסיפור.

המצב בשוק רק התחיל להיות רע, והמצב בחברה הורע מאוד, כך שיצאתי בלב קל מהפגישה, אפילו בצחקוק.

הפעם השניה גם היתה צפויה, הפרוייקט לא התרומם, חברת הspurcing שדרכה עבדתי קיבלה עליי הון של כסף, והלו"ז לא היה מוצלח, מהיום הראשון בעבודה היה ברור שזה לא ייגמר בטוב, למרות שהמצב בשוק היה בקנטים הפיטורים האלה השאירו אותי אדישה.

הפעם...

הפעם אני שמחה, כי מזמן מזמן ניסיתי להתפטר ולא נתנו לי, אז עכשיו סופסוף מפטרים אותי, והתגובה הראשונה בשניה שעזבתי את הגן היתה חיוך רחב, אבל התגובה השניה, במהלך השיחה בה סיפרתי לגזר מה בדיוק קרה היתה בכי, בכי סוער שכזה, אולי כי כל דבר קטן גורם לי לבכות לאחרונה, אולי כי למרות הכל זה לא סופי ולא סגור ומי יודע לאן יפילו אותי עכשיו, ואולי פשוט כי זו הפעם הראשונה בכל שלושת הפעמים בהם נהנו ממש לבזות ולהשפיל אותי תוך כדי השיחה, הפעם היחידה שבה לא עליתי כסף למפטר, להיפך, והפעם היחידה בה טרחו לעשות מזה סיפור שלם של כמה אני לא בסדר, לכו לעזאזל, הרי לא אמרתם במהלך הפגישה שומדבר הוגן חדש, היו כמה וכמה דברים שאני טוענת מההתחלה, והיו פה ושם משפטים לא הוגנים, מלבד זה לא אמרתם כלום, אז למה אני מוצאת את עצמי בוכה?