אני מתרגשת.

הכל התחיל לפני קצת יותר משנתיים.

הגעתי לאוניברסיטה אחרי הטיול, כולי שוקיסטית שאין לה ראש ללמוד, להדרכה של הספריה שעושים לפני תחילת הלימודים.

יצאתי לקפה דשא, וראיתי הרבה אנשים בחולצות כתומות ובורדו, והתחלתי להרגיש את האדרנלין.

שיחה ראשונה, באותו מעמד, עם ראש התא הקטן, שרק הוקם אז.

הוא הציג בפני את משנת התא, הסביר לי את הקשיים של הסטודנטים, ואני מצאתי את עצמי חדורת מוטיבציה (הוא מעולה בזה, יום אחד הוא יהיה ראש ממשלה, אני אומרת לכם) שואלת אותו: "טוב, אז מה אנחנו עושים בקשר לכל הבעיות האלה?" בדיעבד הוא סיפר לי שהחל מהתשובה הזו הוא הבין שאני "כאן כדי להשאר". (הוא השתמש בעוד כמה משפטים, אבל אני אמנע מהם מפאת "לא הנחתום מעיד על עיסתו").

מפה לשם, התחלתי לבוא לישיבות, להכיר את האנשים, שחיבקו אותי חיבוק אמיץ וגרמו להתחלה שלי באוניברסיטה להיות חלקה ומלאה בפעילויות.

תקופת הבחירות הראשונה, אני מתאקלמת באוניברסיטה ובמקביל רצה את המירוץ המטורף לנציגות. קשה מאד.

ריצות מטורפות עם מיליון חוברות למיליון כיתות, שאני אפילו לא מכירה ולא יודעת... רק מנסה לעזור. ליזום, לשנות.

יום הבחירות. אנחנו אנדרדוגים, יש תא אחר, ותיק וגדול יותר. ריצות מטורפות, המון המון אדרנלין. בלילה, מחכה שיקראו לי כדי להכנס לחדר שבו סופרים את הקולות של פסיכולוגיה, בנתיים המון נציגים מהתא שלי חוגגים את הזכיה, עדיין לא בטוח.

נכנסת לחדר ספירת הקולות של פסיכולוגיה עם השותפה שלי. מולי המתמודדים.

סופרים המון קולות. ניצחון בענק. אושר עצום, אופוריה.

היו"ר לוקח את הידיים שלנו, רץ איתנו ומוציא אותנו אל תוך המוני התא, אנחנו מלכות עד לזוכים הבאים שיצאו מדלת הזכוכית.

ניצחון של התא.

אופוריה.

שנה קשה, קשה להיות נציגת חוג.

בחופש אני מחליטה לא לרוץ. די לפגיעה בלימודים ובחיים. כבר הבנתי שאני לא יכולה לעשות משהו "קצת" או "חצי", ואני לא יכולה להתמודד עם הטוטאליות שאני עושה מהתפקיד יותר.

המון שיחות עם היו"ר החדש (והסקסי...). כמה צפוי, אני לא יכולה לעמוד מולו ולהגיד לו לא, משתכנעת לרוץ שוב.

תקופת בחירות שניה, הפעם אני שנה שניה, אני המובילה, אני עדיין עושה הכל, נישאת על גל הפופולריות משנה שעברה, עדיין תקופה קשה, לחץ, פגיעה בלימודים, במתוסבכת, התעלפויות...

יום בחירות, אדרנלין מטורף.

ושוב, עוברת על פני דלת הזכוכית מנצחת, הפעם הניצחון מוחץ יותר. קשה להסביר את התחושה המטורפת הזו, של הניצחון.

סמסטר ב' - שבירה טוטאלית, מחשבות רציניות על התפטרות, המון שיחות עם הסקסי, החלטתי לסיים את הקדנציה.

סמסטר א' השנה - לא רצה שוב, רוצה להמנע מכל מגע. לאט לאט מגלה שאני מתגעגעת קצת, וקצת כן רוצה לתרום, וחשוב לי שהבנות שממשיכות אותי, מהתא שלי, יבחרו. מאד חשוב לי.

כל מערכת הבחירות אני לא מחוברת. עוזרת ברמה שאני יכולה מבחינה נפשית וטכנית. בשבועיים האחרונים נכנסתי לזה קצת יותר.

היום, כרגיל, תדריך לפני יום בחירות (אתם לא יודעים איזה יום זה, כמו מבצע צבאי מורכב). עולות המון אמוציות.

כל השנתיים האחרונות מול הפרצוף.

כל כך התרגשתי שם, איזה closer עצבני.

כשהתחילו לרדת דמעות, ותיקי התא ניגשו וחיבקו, והודו שגם הם מתרגשים.

מחר, אני ארוץ ביחד איתם, אני אשכנע להצביע, האדרנלין יפעל במלוא המרץ.

כשאכנס לחדר ספירת הקולות של פסיכולוגיה, זה לא יהיה במעמד של מתמודדת, אלא במעמד של משקיפה מטעם התא. אני עדיין אתרגש כמו מטורפת.

כל כך מקווה שסגירת המעגל תהיה אופורית....

אני כל כך מתרגשת עכשיו.