*** לוקחת אתנחתא קלה מהמלחמה, מחליטה שעכשיו הזמן לאהבה***
אני לא מאמינה שחשבתי לוותר על אהבה.
באמת חשבתי שאני, רומנטיקנית בלתי נלאית, יכולה להסתדר בלי הפרפרים בבטן, בלי הלב שמתרחב, בלי החיוך המטופש, בלי המילים הדביקות, בלי הרעש הזה, התמידי באוזנים: "אוהבת...אוהבת...אוהבת...אוהבת..."
חשבתי שזה כבר לא יקרה, שזה לא מגיע לי, והשלמתי עם זה.
אני לא מאמינה שבאמת חשבתי להתפשר.
להתפשר על רגשות, להתפשר על משיכה, להתפשר על איש שיחה, על חבר, להתפשר.
כבר השלמתי עם זה, שבשם הילדים שעוד לא נולדו לי, הילדים שאני כבר אוהבת וחרדה להם עוד לפני שהם נוצרו, אני אתפשר.
וחיפשתי. חיפשתי וניסיתי ויצאתי, הראש השלים עם הפשרה, הבטן והלב לא.
פתאום הוא בא.
ואיתו יש הכל. פרחים ופרפרים, ולב שמתרחב עד כדי כך שעוד מעט הוא כבר יהווה את כל הגוף שלי, וחיוך זורח, ועיניים מלאות לבבות, לפעמים קשה לי לי לנשום מרוב אהבה.
כשהוא צוחק אני מרגישה בת מזל, כשהוא מחבק בא לי להעלם בתוכו, כשהוא מנשק אני שומעת באוזניים שירה, כשהוא בתוכי אני רוצה שהעולם יעצור.
אני אפילו אוהבת את ריח הבל הפה שלו כשהוא קם בבוקר.
והוא הכי לא פשרה שיש. הוא בדיוק מה שאני רוצה. הוא לא מושלם, אבל הוא מושלם בשבילי.
כבר חשבתי שאני לעולם לא ארגיש אושר. לא עם החוסר של אבא שמקונן לי בראש כל דקה מהיום.
הוא הוכיח לי אחרת.