גבר פוגש אישה, אישה פוגשת גבר.
גבר אוהב אישה, אישה אוהבת גבר.
סיפור בנאלי, קורה בכל יום, בכל שעה.
אנשים מתאהבים, משלבים את חייהם זה בחייה של זו, והעולם כמנהגו נוהג. מה יותר טבעי מזה?
אז למה לי זה לא טבעי?
כל יום הוא פלאי. בכל פעם שהלב מתרחב אני לא מעכלת.
מתהלכת בעולם כאילו קרה לי נס.
איך זה שעולם כמנהגו נוהג, ותוייגנו כעוד זוג מיני מיליונים, ואני לא מצליחה לעכל את הטוב הזה?
בכל פעם שהגבר שלי מחווה כלפי מחוות אהבה, חיבה, אכפתיות, ולו הקטנה ביותר, אני מרגישה כאילו כרגע נתן לי עולם ומלואו.
והימים עוברים, והחודשים עוברים, ואני עדיין עם תחושת הפלא.
באמת? לי? זה מגיע לי?
ואני תוהה האם אתרגל בסופו של דבר, האם אעכל. אני רוצה לעכל?
איך יכולתי לוותר על אהבה? האויר שאני נושמת עכשיו מורכב מאחוז אחד של חמצן, וכל השאר אהבה טהורה.
מעולם לא חשבתי שאפשר להרגיש כל כך.
ונמאס לי להצטדק, נמאס לי להגיד שאני יודעת שאני מגעילה בדביקותי.
כן, אני מרגישה, אני כל כך מרגישה, כל הזמן מרגישה. לא יכולה להפסיק להרגיש.
וטוב.