ברקע נשמע שיר רומנטי להחריד. יושבת באוטו, מחכה לה. תחושת המחנק שישבה בגרון עומדת להתפקע. היא לא חוזרת בחזרה לבטן, למקום בטוח, היא עומדת להתפוצץ החוצה, סוף סוף. אחרי יום ללא בכי.
זה הרבה.
והיא עולה, מתחילה לבכות, לבכות מהלב, מהבטן, כל החבילה באה, עוויות הפנים, הדמעות, הכאב. הכאב על עצמי, הכעס. אני, שמחזיקה מעצמי חכמה, נאורה, עצמאית. אני נפלתי לשם, אני עשיתי לעצמי את כל החרא הזה. אני, שמתנדבת במרכז סיוע לנפגעות אונס, נתתי לו להשתמש בי כחור, ככלי, מילולית ופיזית.

והבכי מתחיל לצאת, הפנים מתחילות להתעוות, הכל בדיוק נפתח, ויוצא, ופתאום...

 

היא נכנסת לאוטו, רועדת. הקול שלה כמו יוצא ממקומות אפלים, שגם אני מכירה כל כך טוב - "סעי, הוא ראה אותי, סעי!!!"

והדמעות זולגות, ואני נוסעת. נוסעת מהר. ממוטטת, מאוששת. עכשיו היא צריכה אותי כנראה, עדיין מבולבלת מהקריסה וההלם המהיר, היציאה ממנה.

שותפתי למסע המשותף ליציאה מהבור מתחילה לנשום מהר, היסטריה. מכירה את הנשימות האלה, יודעת שהסוף שלהן ממש לא טוב, וגם יודעת שהיא יכולה לעצור אותן. בשניה הדמעות נעלמות, הגוש מתפוגג, ואני מדברת לליבה.

היא גם נפרדה. מערכת יחסים מאד ארוכה, מאד רעה. התעללויות נפשיות במסווה של אהבה גדולה.

רגע אחד אני מושכת החוצה, מובילה אותה במסע הזה, ורגע שני היא מושיטה לי יד.

והיא הולכת לדירה המשותפת מדי פעם, לגיחות, רק לראות אם הוא שם... אם הוא מטפל בכלב כמו שצריך... אם הוא כיבה את האורות...

ופתאום הוא עמד מולה. היתה לה אימה בעיניים. אימה.

חושבת על המחשבה שהאפס יעמוד מולי, ורק המחשבה מקפיאה אותי. יודעת שאם אהיה מולו, פשוט אפול לרגליו, מהפחד.

כמה אנחנו מוכנות לתת בשביל לשמוע - "אני אוהב אותך". זה לא יאמן.