בגיל 17 חוויתי את האהבה הגדולה הראשונה שלי, כזאת שבה לא אוכלים, וכל היום יש חיוך מטומטם על הפרצוף, והכל כל כך ורוד פתאום. והכל היה כל כך חזק, ואמיתי, וטוב. שעות על גבי שעות של שיחות, מכתבים של עשרות עמודים שהייתי מקבלת, המון המון "אני אוהב אותך" ו"אני אוהבת אותך". המון תיכנונים לעתיד של ילדים בני 17 ( ו 19, מה זה משנה, אותו דבר).

ואז נבהלתי, ועזבתי. ואז קיבלתי מכתב ממנו עם השיר הזה. אני זוכרת את עצמי בת 17, יושבת וקוראת את השיר הזה שוב ושוב ושוב. תוהה אם עשיתי את הבחירה הנכונה. אחרי תקופה חזרנו, ואז הוא שבר לי את הלב.

מאז השיר חוזר לחיי בתקופות. מדמיינת אותי בתחנת הרכבת בלונדון, אבודה. לכולם יש מטרה, כולם יודעים לאן הם הולכים, לכולם יש לאן ללכת, לכולם יש עם מי להתחבק, עם מי לחלום, את מי לאהוב...

אבל זה לא נכון. מיליוני אנשים לבד.

מוקדש לשבורי הלב, לכל אלו שפתאום לבד. ואם כבר לבד, אז שנהיה בתנועה.

(אני לא שבורה, סתם נוגה ומהורהרת, למקרה שתהיתם....)