סיגריה לא זוכרת כמה, לפחות באותו המספר של הקפה, ברקע 24, טסה בלילה.
יושבת על אחד התחקירים שלי, שפשוט לא נכתב.
היום אחר הצהריים היה לי עצוב. עוד אדם יצא מהחיים שלי. עוד תקווה שלא התממשה.
בערב יצאתי להליכה עם הח"נ, הליכה שתמיד עושה לי טוב, מנקה את הראש, זמן איכות באויר המפויח.
חצי שעה דיברנו על הא ודא, על ההווה, על העתיד, עד שפתאום נעצרתי ותפסתי את עצמי.
וואי, איך לא סיפרתי לה בכלל?! אני אמורה להיות עצובה, וזה נשכח כל כך מהר, ואני כבר בשגרה?!
ככה זה, שדברים בחיים שלי הם ארעיים, קצרים, לא מצליחה ליצור קשר לטווח ארוך, חוזרת מהר לשגרה.
ואני כל כך רוצה להרגיש, להרגיש המון וחזק, ולאורך זמן.
בדידות פושה בעורקיי,
מתי תגמר הבדידות?
ואני אדם של יחד, אדם של אהבה, ודווקא אלי היא לא מגיעה.
ואני לא רוצה "זה יגיע", ואני לא רוצה "זה מגיע לך". אני לא רוצה כלום, לא רוצה הקשבה ולא תמיכה.
רוצה רק שיגיע, האדם בשבילי, שיגיע, וישבור את הבדידות.
נמאס לי כבר מתקוות שנכזבו, ונמאס לי כבר מקשרים לא אמיתיים, מקשרים ללא עתיד.
אני פשוט רוצה אהבה, נמאס לי להיות אחת, רוצה להיות בזוג.
לא לברוח, לא להתחבא, לא למצוא תחליפים,
רוצה את כל החבילה, עם הקושי, ההתמודדות, הפאקים.
עם החיבוקים, המבטים, השתיקה הנעימה.
שיחות נפש, בילויים משותפים,סקס מופלא, מתוך אכפתיות מהולה בתשוקה.
רוצה, אולי יותר מדי רוצה.
לילה טוב.