ביום חמישי אח שלי התגייס.

אחי הקטן, אותו אח קטן שרציתי לקרוא לו על שם החבר הראשון שלי, בגיל 5.5 (אייל, אם זה מעניין אתכם, ולא, הוריי לא שהו לתחנוניי המאוהבים). אותו אח שהרמתי בידיי, ליבי מתמלא אהבה על גילויי התינוקות המתוקים שלו, על כל מילה חדשה שהוציא משפתיו, בוחנת בהשתאות את מידותיו הקטנות.

אחי הקטן התגייס.

אחי הקטן היה צריך להאבק להתגייס, כי הוא סובל מעודף משקל. ואני מודה, אני לא גאה לראות אותו ככה, כואב לי לראות אותו ככה, כי אני יודעת שלו הכי כואב.

כל חבריו עסוקים בלהשתמט, בלמצוא דרכים להיות כמה שיותר בבית, כמה שיותר ג'ובניקים, כמה שפחות לתרום.

אחי? אחי עשה שנת שירות בתור קומונר, חינך בני נוער לערכים שאני יודעת שהוא מאמין בהם באמת ובתמים, וכל כך רצה להגיע ליום בו הוא יתגייס ביחד עם כל הגרעין שלו. הוא באמת רצה לתרום כמה שיותר. כמה שהגוף שלו רחב, הלב שלו יותר רחב.  

במקום זה, הוא נאלץ להאבק ללבוש את מדי הזית ולהיות כמו החברים שלו, כשבעצם אין לו שום מגבלה פיזית. הוא יצא להמון טיולים אותם הדריך מהתנועה, והמוטיבציה שלו יכולה לפרנס שלושה מסעות מפרכים, לא אחד.

ביום חמישי, כשליוויתי אותו, יחד עם עוד המוני חברים שלו (ואני לא מגזימה כי הוא אחי, היה שם גרעין שלם ועוד חברי ילדות שבאו ללוות אותו, המוני אנשים), וראיתי אותו מתגייס עם עוד אנשים שלא היו חייבים להתגייס, כאלה עם מגבלות גלויות לעין וכאלו שלא, ועדיין בחרו להתגייס כי הם מרגישים קשר שלא ניתן להסביר למדינה הזו, לא נעצבתי. ההפך, הייתי גאה באחי.

יש מסגרות שלא משנה כמה תרצה לתת להן, לא ירצו לקחת. ועדיין, לראות אותו במדים, זו גאווה שמושרשת אצלי בדם, מילדות, משהו שקשה להסביר. ואולי לא צריך.

אנחנו זן נכחד?