ששכתבתי עם דיי הרבה גברים, חלק מכם אפילו אמרו שאני "נותנת מהר מדי" (אני??? תמימה וזכה שכמותי??), אבל לפחות כולם היו מאד חכמים (טוב, נו, כמעט כולם, לכל אחד יש נפילות).
אני חושבת ששום דבר לא עושה לי את זה יותר מגבר שמסוגל לעניין ולרתק אותי. לראות את העיניים שלו מדברות, להבין גם בלי המילים, אלא רק מההבעות, שהנושא הוא בנפשו, לנהל דיון, ללמוד, להבין, להתבטא, לבנות דברים חדשים, מזון למוח זה אחד הדברים היותר מדליקים שיש.
וזה יכול להיות כל דבר שהוא, מהדבר הכי טריוואלי עד הדבר הכי איזוטרי, דיון פורה, ואנחנו לא מדברים פה על אנשים אטומים, אלא על אנשים פתוחים לרעיונות ודעות, אנשים כאלה עושים לבטן שלי להסתבך בעצמה.
אז למה בא לי לבכות עכשיו?
קטנים:
סליחה על כך שלא עניתי לרוב המגיבים בפוסט הקודם, אני לא עצמי בזמן האחרון, גם חולה, גם עסוקה וגם... מבולבלת. מבטיחה להפסיק להיות סנובית ברגע שאפסיק להרגיש כל כך הרבה לכל כך הרבה דברים בחיים שלי.
מחר אני חוגגת שנתיים למקום הירוק והנעים הזה, איזה קטע.
הא, ועוד משהו אחד, אחרון: מגיע לי, באמת מגיע לי, מגיע לי הכי טוב, שמעתם?