ברוכים הבאים לעולם שלי. את הבלוג הזה אני פותחת מתוך תחושה של גועל נפש. ממי, ממה? נראה לי שהכי מעצמי. אני לא רגישה מספיק לאנשים שאני אוהבת, כי יותר חשוב לי כמות מאיכות. מה זה אומר? זה אומר שחשוב לי שכ-ו-ל-ם יאהבו אותי, למרות שזה בחיים לא יקרה, ואז אני מזניחה את אילו שבאמת אוהבים אותי. ואז הם כועסים עלי. 3 חודשים שומרים את הכעס הנוראי הזה בבטן, שתופח ותופח... ואז ביום שבת אחד, בדיוק כשאנחנו עושים עבודה ענקית, הכל מתפוצץ. ואז הכל יוצא עלי בצורה הכי מכוערת. ואז יש רגשי אשם. ואז יש דמעות. קשה לי עם עצמי, רע לי, אין לי מושג איך לצאת מכל הפלונטרים האלה בחיים שלי, במיוחד שיש עכשיו מבחנים... בא לי פשוט להעלם לניו זילנד... לא רוצה יותר להיות עם כל המחויבויות האלה, רוצה להיות עוד סתם אחת, שלומדת ועובדת... לא רוצה מצפון חברתי... אני רוצה קצת מקום לעצמי... אני רוצה גם לכעוס, ולצעוק, ולדרוש את המקום שלי בחיים האלה, במקום זה אני השטיח של כולם, שמחייך בכניסה לבית - ברוכים הבאים!... לפעמים פשוט בא לי להעלם... אני יודעת שאולי תאמרו שזה חלש, אז מה, בא לי להיות חלשה...

איזה רשימה מדכאת... טוב, רע לי, מה לעשות...

ומחר עוד שיעורים, ועוד סטודנטים מציקים, ולעבוד על העבודה, ולהשלים חומר למבחן ועבודה... וכל כך הרבה אנשים להגיד להם שלום...זה מעיק!!! אני כל כך רוצה להיות בסוף העולם, בלי דאגות, שמישהו יחבק אותי בחושך...

כבר שבועיים שלא... עוד משהו רע....

נראה לי שאף אחד לא יקרא את הבלוג שלי, הוא כל כך שחור.... אבל אני מאד שחורה עכשיו..