כבר שנתיים ומשהו, (גם לפני, אבל זה התעצם) אני חושבת בכתיבה.

אני חושבת בכותרות, אני חושבת בניסוחים, אני מעצבת בראש את אופן כתיבת האירועים תוך כדי התרחשותם, אפילו כשאירועים לא מתרחשים, אני חושבת בכתיבה.

כבר שבוע שאני לא חושבת בצורה כזו, כבר שבוע אני פשוט חיה את החיים. פשוט. גם כשלקחתי הפסקות מהבלוג, כתבתי במהלכן עשרות פוסטים בראש, לכל דבר שקרה מיד ניסחתי כותרת. עכשיו - לא.

זה מפחיד אותי, איך בגלל הרגשה/החלטה, צורת החשיבה שלי משתנה. אני כבר ממש לא חושבת איך אני כותבת את החיים שלי, אני פשוט חיה אותם, ואני לא יכולה להגיד שאני מרגישה בחסרונו של העיצוב המיידי בראש שלי, אירועים שמייד מתורגמים לגוף שני, גוף שלישי, לניסוחים מפוצצים, להשתפכויות מרגשות. פתאום אני מרגישה שצורת החשיבה הזו היא פשוט לא אני יותר, ואני בסדר עם זה.

ואז, פתאום, נזכרתי בבלוג שלי. פתאום הפחיד אותי לאבד את זה, כי זו הייתי אני הרבה זמן, ואהבתי את זה בי, הרגשתי שזה מייחד אותי. אז אני קצת מתאבלת עכשיו על אובדן המילים, וקצת קשה לי להחליט מה יותר טוב - לחיות את החיים, או לכתוב אותם בראש תוך כדי התרחשותם.

ואני תוהה איך לא חסרה לי הכתיבה, הרי זו היתה התרפיה של הנפש שלי.

לכתוב כאילו אף אחד לא קורא, כאילו זו רק אני, והמילים שלי, והתהליך שלי, והטוב שזה עושה לי.

אני לא רוצה לאבד את זה, המילים הן החברות הכי טובות שלי.

כמו כל דבר, אני מניחה שזו תקופה.