לך.

אתמול חפרתי במעמקי האי מייל שלי. מצאתי מיילים עוד מאוסטרליה, ועוד מלפני אוסטרליה, ונצבט לי הלב מגעגועים. אבל יותר מהכל, התעכבתי על 3 מיילים. שלושתם מאותו אחד, לפני שנה וקצת. כולם ממך.

כל כך רציתי לתפוס את הטלפון,ופשוט לחייג את המספר שלא משנה כמה זמן יעבור אני עדיין אזכור בעל פה, למרות שכבר לפני שנה מחקתי אותו מהזיכרון, בתור צעד סמלי שמציין השלמה. ממש, השלמה.

אבל לא עשיתי את זה.

ואז יצאנו בערב, אני חזרתי לשגרה, נכנסנו לפאב, ואז, ראיתי מאחורה אדם, עם מעיל אופנועים, וקסדה, בערך בגובה המתאים, והלב שלי... לשנייה לא יכולתי לנשום.

אבל ברור שזה לא אתה, אתה כבר לא גר באיזור הזה של הארץ.

אם רק היית יודע כמה אתה משמעותי לי, עדיין, בטח היית חושב שאני מטורפת.

הרי לא הכרנו כל כך הרבה זמן. 2 סמסטרים.

אז למה אני לא יכולה לשכוח אותך??? למה לא משנה כמה זמן עבר,עדיין אתה נראה לי הבנאדם הכי מדהים, ומעבר לזה הכי נכון בשבילי, שפגשתי?

אני זוכרת שפעם, שישבנו ביחד באיזה מקום, סיפרת לי על מישהי שהכרת במסגרת עבודתך, והיית איתה גם בצורה אינטימית, ואחרי שנתיים היא התקשרה ואמרה שאתה היית הבנאדם הכי טוב שהיא הייתה איתו אי פעם. אנחנו צחקנו, לא ידעת איך לאכול את זה. עכשיו אני מבינה אותה.

אף פעם לא פגשתי אדם כל כך מדהים ומוכשר בכל כך הרבה תחומים, חכם, יצירתי, מעניין, שעדיין טוען שאני יותר טובה ממנו. מתייחס אלי כמו שאף אחד לא מתייחס אלי.

אז למה, ע.ח, למה?? למה לא יכולנו להיות ביחד? למה אני לא יכולה להתקשר אליך עכשיו, לדבר, לצחוק? מבחינתי רק לדבר איתך זו קרבה אינטימית שמספיקה לי.

לא חושבת שאי פעם אני אפגוש אדם כמוך, לא נראה לי שיש מישהו שדומה לך.

מצחיק, לא היה לי איתך שום דבר שהוא ממש אינטימי, אבל עדיין, אני מרגישה אליך הכי קרוב מכל אלו שהייתי איתם.

אני רוצה אותך, מתגעגעת אליך, ואתה אף פעם לא תדע.