התוודתי
לפרויקט אוהבים של ארז זוננשטיין לפני יומיים שלושה, וגיליתי שפיספסתי את ההזדמנות לכתוב פוסט שמח, מלא אהבה, ולהשתתף בפרויקט. כמה ימים חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאם אני רוצה להשתתף בפרויקט, או לחילופין פשוט לכתוב פוסט שמח, לא משנה באיזה יום בשנה אני בוחרת. אז הנה זה בא:
למה אני צריכה להיות אופטימית?
אולי כי בכל מקום בארץ (וגם לעיתים בעולם) ישנם אנשים שאוהבים אותי, שאיכפת להם ממני, שהראו את זה לא פעם ולא פעמיים. שתמיד משתמשים בי כדוגמא לאנשים שתמיד מוקפים חברים.
שבכל יום הולדת בשנים האחרונות הופתעתי מכמות האהבה שקיבלתי.
שמחשיבים את הדעה שלי כאחת החשובות והחכמות, למרות שלפעמים לא ברור לי למה, ונראה לי שאני סתם מקשקשת.
שאנשים מסתכלים עלי לעיתים במבטי הערצה, כי אני נראית להם כל כך יכולה הכל ויודעת הכל. ולמרות שאני צוחקת כי בלב אני יודעת את האמת, זה מחמיא.
כי בכל מסגרת שלקחתי בה אחריות - הצלחתי.
כי שאני עצובה, תמיד יהיה מי שיבוא להעלות את רוחי. תמיד יהיה לי למי לפנות.
כי ההורים שלי מאד אוהבים אותי ויעשו הכל בשבילי.
כי גם אם אין לי חבר, זה לא כי אני בפנים לא בסדר, אלא המפתח הוא בדברים אחרים, אותם אני יכולה לשפר.
כי הרבה אנשים רואים בי את החברה הכי טובה שלהם.
כי היה לי את אוסטרליה.
כי יש לי את כוח הכתיבה, שמנקז לתוכו את כל התסכולים והמחשבות השליליות ומוציא אותם.
כי יש לי שאיפות, וזה הדבר הכי חשוב. אחרת, באמת לא הייתה לי סיבה להיות אופטימית.
כי אני יודעת שאני אמצא אהבה, כי זה מגיע לי.
*תוספת מאוחרת - כי ברור לי ששכחתי הרבה דברים טובים...*