אז בלי הקטע של הכתפיה, אני מרגישה בדיוק ככה.אני מרגישה שהכנף שלי יוצאת החוצה, מבין הסורגים, הם מכאיבים לי, אני כלואה בפנים וקשה לי, כי אני מרגישה חנוקה, ומה שהכי כואב, שזה אני שכלאתי את עצמי, והכלא הוא לא מציאותי, אלא בראש, שזה הדבר הכי נורא.

מסתובבת בין החדרים האפורים של האוניברסיטה, מנסה להקשיב בשיעורים, ורק כשאני נוגעת במשהו קצת אחר, הכנפיים שלי מתחילות לפרפר, רוצות לצאת, להגשים את יעודן, לעוף רחוק...

תסמונת של שבי.

פגשתי אתמול מישהי מהשכבה שלי שלומדת אדריכלות באיטליה.

פתאום היה לי הבזק של עצמי מסתובבת בטבעיות באיטליה, גבר איטלקי צועק אחרי: "הולה, פרינצ'יפסה!" המבנים היפים למולי, והחופש..... ידידת הנפש, שהייתה איתי, גם היא עשתה התקדמות, וראתה את עצמה מציירת אנשים ברחובות פירנצה. איזו התקדמות זו בשבילה, אני כל כך מקווה בשבילה שזה יקרה כבר!!! 

היום היה יריד תעסוקה באוני'. בין השאר הייתה שם הסוכנות היהודית, וקראתי הצעה לעשות שנה מטעם הסוכנות, מתוך מגוון יעדים (אוסטרליה...אנגליה....דרום אפריקה... צ'ילה....ארגנטינה...איזה חלום...) ולהתעסק שם עם הקהילה היהודית (אוי, לא נשמע טוב...). וכל ההוצאות עליהם. כל כך התחשק לי לעשות את זה, אולי זאת תהיה התחלת החופש שלי אחרי התואר? לא רוצה להגביל את עצמי בזמן, וככה טוב לי, להכיר אנשים, לחוות תרבויות חדשות, אני מרגישה שאני חיה, אני רוצה להרגיש חיה!!!

אני יוצאת ביום ראשון לפרויקט "תגלית" לפגוש סטודנטים אמריקאים בירושלים בירתנו, יתן לי טעימה קטנה ממה שאני צריכה ואולי יפתח כמה אופציות לעתיד...