מבולבלת

נכון, אני לא ממש פה. אין לי זין לכלום. הכל בתוכי סוער, מבולבל, אבל עם זאת לא ממש קורה כלום... לרגע אני חושבת שאולי אני צריכה להיות מסכנה, כדי שאני אוכל לרחם על עצמי ויהיה לי תירוץ. ואז אני נכנסת לדיכאון מהמחשבה שזה נכון, כי אני כועסת על עצמי ועל האופי המגעיל שלי...

לפעמים אני חושבת שאני מתוסבכת כל כך, שזה הכל באמת בעיות קטנות ואני עושה מהם פיל. ואז אני שוב כועסת על עצמי, כי אין לי מושג איך אני יוצאת מכל התיסבוך הזה...

לפעמים אני מאוכזבת מהשרינק, שלא עוזר לי להתמודד עם כל זה. אבל אז אני כועסת עך עצמי שאני כזאת חסרת סבלנות...

היום מישהי אמרה לי: תסתכלי על המטפס הזה, יש בו המון עלים, גם צהובים, יבשים כבר, וגם ירוקים ויפים. את בוחרת על מה להסתכל, להתמקד, את בוחרת אם להסתכל על הטוב, על הרע, ובכלל אני יכולה לראות משהו בתור טוב ואת יכולה להסתכל עליו בתור רע... זה ריגש אותי. הלוואי והייתי יכולה לחשוב על עצמי, על הגוף שלי, בצורה כזו.

חוץ מזה, שאני לא מסוגלת להתמודד על כל הלחץ שאני נמצאת בו כרגע. הכל אפשרי, אז אני קופצת על הכל, ואני צריכה להיות סופרוומן כדי להתמודד על כל הדברים שאני אמורה לעשות השנה.

זה מפחיד אותי נורא, למרות שהכל מעניין אותי מפחדת שאני לא אספיק, שאני אפגע בכל אחד מהמקומות שאני אמורה להיות בהם, מפחדת להתמוטט. אבל לא רוצה לפספס כלום...

כבר שכחתי איזו תרפיה זו לכתוב פה.

כואב, בוכה.

אפילו לא מבינה למה. חשוב לי לדעת שיש אנשים שאוהבים אותי, למרות כל הפאקים שאני רואה בי, למרות כל הכעסים.